אֱלוּל וְרֹאשׁ־הַשָּׁנָה – הַזְּכוּת שֶׁלָּנוּ!
ט' אלול תשפ"ב
עלינו לקבל את החגים הקדושים הבאים לקראתנו, במדה גדושה של שמחה על גורלנו הנעים, עצם העובדה, שאנו נדרשים לכתרו של מלך, ביום הכסא – היא מחמאה עצומה בשבילנו. נכון, אנו מתביישים בכלל, עם שק התלאות שעל שכמנו, הררי פעולות מביישות, אך עצם המהות קשורה בקשר נצחי לאמת, הידיעה המפתיעה הזו, שלא משנה מי שאנו, אנו נותנים כתר מלוכה להשם יתברך, אינה גורמת לנו אדישות אלא רטט, אם נרצה מאד, זה יהפוך לרטט של עונג, לתחושה של קירבה גדולה למקור הכל, זהו נס גלוי ממש, פלא פלאים שאין דוגמתו, שאדם חומרי, קטן כל כך, מלך אביון, מלא דמיונות ותכניות, חלש וחסר ישע כל כך, מתנשא להמליך על עצמו ועל כל העולם כולו את מלכותו של מי שאמר והיה העולם, האם אין זו סיבה לשמוח מאד מאד בימי ראש השנה הקדושים, אנו לבושים חג, שמחים ואומרים "שהחיינו והגיענו לזמן הזה", והזמן הזה מהו? היום הראשון של עשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר: "דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ואימתי הוא קרוב? כעת, בעשרת ימי תשובה,
ונשיקה ראשונה של התקרבות הימים הקדושים הללו, עשרה במנין מתחילה בהתקדש ליל ראש השנה, הקדוש והנורא, והמשמח כל כך, קדוש ונורא, כי בו תתנשא מלכותו, והמשמח כל כך – כי אנו, הקטנים והפחותים כל כך, שותפים להמלכה הנוראית הזו, אנו מבני היכלא דמלכא, בני המלך אשר רצה בנו מאז ומעולם, ורוצה בנו כעת, למרות הלכלוך המבייש. הניקוי של חודש אלול, של ההתחטאות של הגעגועים הנשפכים בבכי מטהר, נועד כדי להכשיר אותנו לחגיגיות של מסיבת המלכת המלך, אנו לא נהיה מושלמים ממש, אנו באים להתפייסות, ובכל התפייסות מקנן הזכרון שהתפייסות זו למה? כי ריב קשה היה… המפייס בא בבושה, לא בגאון,
אבל הניגוד הגדול פוגש אותנו בראש השנה, כי הזמירות והפיוטים הקדושים, התדר המרומם כל כך של ימים קדושים אלו, מרומם אותנו להבנה, שבעצם, זהו מקומנו מאז ומעולם, היינו כמורדים באיזו שהיא סיטואציה הזויה לא נכונה עבורנו, וחזרנו כבנים מפוייסים ומפייסים ביום הכסא. יום גדול וקדוש מאד הוא ראש השנה, בבוא מלך העולם לסקור את פעולות בני אדם, מעשה איש ופקודתו, לב מי לא יחרד, שזוהי צומת חדשה בעתידו? העולם עומד מלכת, והפנקסים נפתחים. אור השם מתגלה בעולם, וכל חושך לא יחשיך מנהו, או אז קולט האדם, כי מלבד חרדת הדין ללא פשרות – מתפשטת המתקה גדולה בעולם, כי שמחת קבלת מלכותו מפזרת כל דין וכל מארי דדינין בורחים ומתבטלים, בהשמע קול השופר המיישר לבבות ישראל לאביהם שבשמים,
אין אנו אדישים מול הדין, אלא אנו שמחים שהדן אותנו ממשיך עלינו המתקה ומחילת עונות, יש הבדל בין שמחת בן הבוטח באביו, לבין אדם מיואש שאיבד כל חוט תקוה עתידי, שמחתם של ישראל – כצו הנביא: אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם – וזה נאמר על ראש השנה, חדות ה', השמחה ששמח ה' בנו, במעשינו, בחזרתנו אליו בגעגוענו העצומים אליו, היא הכוח שלנו לעמוד ביום דין, ועל כן אנו אוכלים ושותים ולבושים חג ביום קדוש זה, כבנים השמחים במלכותו של אביהם, וחדוותו היא מעוזנו.