דִּין וּתְשׁוּבָה בְּקוֹמָה אַחַת
ט"ו אלול תשפ"ב
מה הקשר של יום הדין ליום ההכתרה, ומה הקשר בין יום המלכת המלך מלכי המלכים ליום הכיפור מחילת כל עוונותינו? ולמה לך יום הכתרת המלך ורוממות הופעתו בעשרת ימי תשובה, לא קודם לכן ולא בעקבות כן, אלא ימי הדין הם ימי התשובה עצמם. המחשבה על כך מובילה אותי למקד את הרעיון בכך, שהבורא יתברך רוצה אותנו שותפים במלכותו, כאשר מלכות ה' מוסכמת על בני אל חי – אזי מתגדל שמו יתברך על כל העולמות. אלא שצריך להבין, מה התפארת הגדולה של אנשים אדישים ורדומים במשך שנה שלימה מכתירים את מי שאמר והיה העולם, מלך עליון כזה אשר מלאכים ושרפים נקיים מכל תאווה ולכלוך מכתירים אותו בכל יום ויום, המושג הזה של "אשר תפארתך על שנאני שחק ואביתה תהלה מגושי עפר וקרוצי חומר" ידוע לנו מנוסח התפילה,
אלא שהדבר הוא הרבה יותר עמוק ממה שחושבים, זו לא סתם תאווה לא מוסברת של מי שלא מגלה לנו את יסוד תאוותיו יתברך שמו, אלא שאין שום חשיבות בעולם של גילוי ועולם של מלאכים הנמסים מקדושתה של השכינה, לעומת השבח שמגיע לבורא ממקום חשוך כזה, מאנשים שלא מבינים כלום ממש באלוקות, ובכל זאת מצטרפים לחגיגה הגדולה של הכתרת המלך מלכי מלכים, וכאן נעוצה התשובה בהקשר של יום הדין לכך שהוא בעצם יום ראשון של עשרת ימי תשובה, ואיך דין ותשובה מעורבבים? הדין הגדול הזה קשור להיותנו בני המלוכה, אם אפשר לסכם, בחשש של מורא שמים, את מה שקורה בר"ה בעולמות העליונים, אולי יש שם שפה של מלכות או לא מלכות, היינו שאנו נידונים אם אנו בני המלך באמת ואנו אכן מסכימים להכתיר אותו, והתשובה מה היא? הרצון השואף של בורא עולם, שאכן אנו נכתיר אותו, ואם אנו מלוכלכים ופוגמים בהדרת מלכות בעצם טינופנו, לזה נתן לנו את התשובה, לא כאיום לפני דין, אלא כנקיון לפני אירוע, כמה משמחת התובנה הזאת, כמה מטמיעה בנו קרבת אלוקים מחודשת בימי הרחמים והסליחות, אנו פשוט מוזמנים להיות חלק מההמלכה, וכל מה שעושים בימים האלו, לכן נעשה זאת באהבה גמורה, בהתמסרות ובשמחה של שותפים לדבר הנשגב הזה.