בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר לך לך, ט' בחשון תשפ"א, פה אומין יצ"ו.
לכבוד אהובי אחי היקר ר' …. שיחי'.
הנה שמחתי לשמוע שעוד מעט אראה אותך כאן בשמחת הנישואין בעיר אומין יצ"ו, מה גדלה סגירת המעגל הזה, זכור אזכור ותשוח עלי נפשי, את עוצם הכיסופים הנוראים שהיו לי בימי נעוריי לבוא ולהשתטח על המקום הנורא הזה, שהיה בעיני תקוות כל התקוות, תיקון כל התיקונים, האמת בטהרתה, היופי בהתגלמותו, שיא הנקיות האנושית האפשרית קיויתי להשיג שם, וכצדיק גמור נחשבתי אחר שזכיתי לבוא בלב בוכה לעשות שם תשובה שלימה, ובימים ההם, כאשר היינו חולמים על הציון, והתגשמות שאיפתינו מתוך אמונה פשוטה שאלפי ורבבות התפלות שהתפללנו כדי לזכות לבוא אפילו לרגעים אחדים למול ציון המצוינת, היינו שמחים שמחה גדולה ועצומה שאין לה קץ, כי גם בעבדותינו לא עזבנו אלוקינו ושלח לנו מושיע ורב את רביה"ק זי"ע שזיכך את נפשותינו מן החטא והאיר לנו את אור אמיתת מציאותו יתברך בלבנו, ופתח פינו לדבר עמו יתברך ולהתכלל ולהתדבק בו יתברך.
והנה כיום, דבר ההרגל גורם שנקודת ההתפעמות של הנפש תכבה, וככל שאנו מוסיפים בכל אלו השנים לבוא לר"ה בחסד חנם של השם יתברך, אנו רואים זאת כמובן מאליו, אין כבר מניעות עצומות, אין כבר את הימים ההם עם התנאים הקשים וניחוח ההתקשרות מתוך קושי, גם המחירים לפעמים מאד מאפשרים, והכל כל כך נוח ומה חסר? ההשתוקקות, הרגשת הזכות, האהבה הגדולה לצדקות הצדיקים שנלותה לכל פסיעה ופסיעה של שנות ראינו רעה, והיום אנו די עסוקים לסדר את המזוודות שלנו באכסניה מפוארת, בטוב גשמי סביר, ואחר כך, בישוב הדעת, אנו באים ואומרים תיקון הכללי והולכים, כי כעת אנו עייפים, ועוד נבוא, ומה בוער… אין אני כותב את הדברים האלו כביקורת על מנהג העולם, שהוא טבעי והגיוני למדי, אך אני מצביע כאן על נקודה ששייכת לענין ההתחדשות בעבודת האדם את בוראו. הלוא מה המניעות עושות? שכשמנצחים אותן הכל הופך חדש, נולדה אפשרות… נוצר מצב… והמוליד את המצב, בהתעקשותו הנוראה להתקרב ובכל זאת לשבור את המניעות, הוא הכי שמח…
ונחשוב נא על מצות תפילין שאנו מניחים בכל יום, הלוא בר מצוה בחור כשהוא מתבשר על קניית התפילין שלו הוא מלא ערגה והשתוקקות, הוא כל כך רוצה כבר להניח תפילין, ומה גדלה שמחתו ביום ההוא, שאנו מאמינים וגם רואים בחוש, שלא רק החגיגה של הבר מצוה ותשומת הלב לו זוכה חתן השמחה נוגעות בלבו, כי אם גם אור התפילין מאיר בו מאד, והתשוקה לקיים מצות ה' נדירה מבחינתו מבעבעת בלבו, ובודאי החינוך סביב זה עושה את כל הענין וכו' וכו', אבל במשך השנים הוא מאבד את ההתחדשות שלו, ואם זוכה להניח תפילין אין זה באותם מוחין קדישין, אלא אם כן הוא מבני העליה אשר מדברים את הדיבורים האלו ממש שאנו מדברים (אף שאנו איננו בני עליה…), ומה קרה? ההרגל, ההבנה שככה זה, בלי לחשוב שכל פעם בודדה שאנו זוכים לקיים מצות השם, אפילו הנחת תפילין אחת, היא עולם ומלואו, והנצחיות של המצוה היא אינסופית, כידוע, ומזה עלינו להתעורר מאד מאד, לחשוב על כל מצוה ומצוה שאנו מקיימים ממילא, בעומק הדעת, את סוד המצוה, את נקודת הדבקות בה' שבאה על ידי המצוה, ההכנה אליה והמחשבות שסביבה, ועצם שמחת הקיום שלה וכו'.
ידוע שרביז"ל פעם דיבר מההתלהבות שהיתה לאברהם אבינו להשם יתברך, וענה ואמר אחד מאנשי שלומנו, איך לוקחים לב כזה? וענה ואמר לו רביז"ל: יש לך לב כזה, אלא שאינך מלבבו. זו הבעיה, שאין אנו זוכים להציץ לתוך הלב שלנו, ולראות כמה אברהם אבינו יש שם, כמה הלב שלנו כן רוצה להתקרב להשם יתברך, והרבה פעמים אדם חושב את עצמו לחוטא ונכשל, וירוד מאד בעיני עצמו, ואינו יודע כלל שבעצם בתוך הלב שלו יש אור אלוקי מאיר מאד, ואינו קולט שמה שהוא צריך – זה רק להציץ לתוך הלב היהודי שלו פנימה, ולרצות את השם יתברך משם, לשאוב את הכוחות מעצם קדושת ישראל שבו. וכן, יש לנו גם לב כזה כמו של אברהם אבינו, רק עלינו רק ללבב אותו, להלהיב אותו, לנקות אותו מהפסולת של עקמומיות שבלב, ולהמשיך על עצמנו את אור הצדיקים הקדושים, ולרצות באמת להתקרב להשם יתברך, ולא רק להגיד את זה בדקלום און נאכזאגן וואס יענער זאגט, אדער וואס עס שטייט דארטן און דארטן וכו', אלא להרגיש, לחוש ולחוות את האור האלוקי המאיר את הלב.
אני מאחל לך, שתזכה לנצל את הימים הקדושים המעטים שאתה נמצא סמוך ונראה לציון רבינו הקדוש שתנצל הזמן היקר במחשבות טהורות של התקרבות להשם יתברך, באור של רצון אמיתי, והשתפכות הנפש אמיתית – לספר הכל לפני השם יתברך מלב טהור ופשוט, שרוצה את הטוב וכו', ובעזרת השם יתברך, תתקבלנה כל תפלותיך ברחמים וברצון.
ושנזכה לשמוע ולהתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות.
הכ"ד
אחיך ידידך אוהבך
שלמה ברוך בלוי