גְּעִיַּת קוֹלֵנוּ בָּרָמָה נִשְׁמַע
יום שלישי דסליחות, תשפ"ב
יש וגעיה הנלחשת בבושה, מעוררת רחמי שמים וקורעת רקיעים, קול רם רוחני יש לו הגדרה אחרת, בנוהג שבעולם ככל שהקול גבוה הוא נשמע יותר, בבית דינך הצדק אינו כן, אכן יש ענין בהרמת קול, אך עיקר שלמותו הוא בגעיה אמיתית הנובעת מעמקי הלב, בבחינת "צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָי" (איכה ב, יח), כאשר דלף בכי תמרורים נדמע, כשהדלף השקט בא מעמק מרירות הלב, כשזוכה האדם להרגיש כאב חטאיו, כי עיקר הכאב הוא חוסר השייכות אל הקדושה, וכמו שמפרש והולך הפייטן: זולתך בעלוני אדונים, שיש זולתך, שיש עוד מישהו מבלעדיך חלילה וחלילה, שזהו האסון הכי גדול לנפש. ובהמשך מדבר מעמק כואב מאד: "טרופה פרתך בפצעי חבורים" – החבור אל הקדושה פצוע, "יגועה" – הנפש עייפה ממסע התלאות של החפוש אחרי ה', כי עצם הנדידה שלה אחר תענוגים, היא מורה על פנימיות הביקוש והחיפוש שאינו עולה יפה בעולם של תמורות, "וכבר אין לך בהן צרך ולא לאחרים", זהו סימן על תקיעה במסע, כבר אין המסע הזה מוביל אליך, צריך לעצור כאן ועכשיו, כי מבינים אנו בפנימיות, שאין הדרך הזו מובילה לשום מקום נכון, כי אם יש לכל דבר תכלית – ניחא, אבל כאשר "כל היום עליך הרוגים" – בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, "לכפרה אין אנו משיגים", אין לנו שום כפרת עונות מהסבל הגדול הזה, של לעבוד לשני אדונים, הרי שאנו נמשכים חזרה אל אבינו שבשמים, ותאבים ורוצים קרבתו לבד, ללא זולתו, אמן כן יהי רצון.