החויה של בראשית
יום שלישי לסדר בראשית, כ"ג תשרי תשפ"ב
הבריאה מופלאת היא, פלא על גבי פלא, אין לה שיח ושיג כלשהו עם הברואים, להם מושגי חומר משלהם, שבפירוש אינם כוללים מושג קלוש מהאין של הבריאה, כי מושג זה ערטילאי, ואינו אלא לשבר את אוזן הברואים המשוחחים, ופלא זה נקבע בקרבם כאילו היו מבינים אותו, ומחמת היותם שקועים בתוך חוויית היש מיש, בחשיכה יתהלכון, כי הבריאה היא יש מאין ממש, שהיא חויית הראשית, שאכן משם באו, אך לאחר פנותם אל עולם היש, ננעלו שערי ההבנה הבסיסית בחויה זו, ההרגשה של קיום כאילו נצחי, היא הרכבה פלאית שבין היש מאין עם היש מיש, כאן מגיע האתגר להשאב אל תכלית הידיעה שהיא השלא נדע הגמור, שהברוא חש שידיעתו מוגבלת ללא שום מידע אודות האין הגמור. כאן הוא מורשה ואף נדרש אל טעימות מודעות מעולם כמוס של אין סוף, כשבעצם זאת האמת לאמיתה, שלמרות היות האור האינסופי של הנשמה עטופה בחומר מגביל, כיון שבכל זאת אליבא דאמת הוא אינו אלא השדכן המסכים לקיים את המציאות שהעולם הזירה הזה, איך אינו מגביל בכלל את האפשרות לחוות חוויה של בריאה, שהיא ההתעלות התודעתית של דבקות הנשמה במקורה. בזמנים שונים עבדו המוארים בדרך של הכנעת החומר, כדי שזה האחרון לא יחסום תודעה אלוהית יוקדת, אך אין די בכך משום שהחומר, כמו כל המרכיבים הוא ברוא וגם הוא אמור לחוות חוויה טהורה של בריאה, הכיוון הנגיש להצלחת המסע הזה הוא התבוננות במציאות הבריאה, להרגיל את התובנה לחשוב במושג העל הזה של קודם הבריאה, במקום הטהור של קודם הבריאה, אז כשהיה "לבדו ימלוך נורא", כי "אני הוי"ה לא שיניתי", ואכן לא ארע שום שינוי במהות ברגע בריאתינו, מה שכן ארע היא מציאות של אור אלוקי שנהפך לכאילו נפרד, חש את עצמו, ומפתח יומרנות של נצחיות. ברמה של חשיבה עוקפת מציאות בלתי מובנת זו נושם הברוא אויר נקי השורר בפסגות אמת אלו… שם חווים אור של בריאה, או יותר נכון של קודם הבריאה… קשיי החיים לא באמת פגים ברגע של הארה, אבל אם מנציחים בנפש את התדר המואר הזה, מסתכל האדם על המהות הנצחית שלו כעיקר ועל המעטפת המגבילה והמעוורת כמשהו בר חלוף, כפי שאכן כך האמת… הפנים הרועש הזה – אם הוא דינמי כראוי, מבטל את הרלוונטיות המוגזמת שמעניק האדם דרך הרגל למעטפת, שמשלה אותו כשולט במרחב הקיומי. משם ואילך, ככל שידע פנימי זה מתקבע – הוא פחות סובל. לזה אנו קוראים חוייה של בראשית.