מכתב מאה ארבעים ושבעה
מוצאי שבת קודש פרשת שמות תשפ"א
לכבוד אהובי אחי היקר
… …..
שיחי'.
מה אומר לך, חבל שלא היית עמנו בסעודה שלישית, כי היית רואה אדם שהוא שבור לאלף שברים, בקושי חיות בקרבו, והשם יתברך דיבר מתוכי דיבורים כאלו, שבאמת אני מתבייש שדיברתי אותם, כי אני כלי ריק ממש, אבל למדנו את התורה של הרבי, הצדיק האמת, שכל דיבור ודיבור שלו הוא מחיה מתים ברחמים רבים, ולמדנו התורה ואורח צדיקים כאור נוגה, על האור של הצדיק האמת שהעולם מעלים אותו, והמטבע הקטנה מכסה את העין, והחידוש שהתחדש במוחי, ואולי גם אמרתי את זה, שענין זה מחדד את ההבנה, שלא המציאות היא צרה וחשוכה, אלא משהו קטן שמפריע לראייה, היינו שצריך להרחיב את הראיה, את התודעה, את ההתבוננות, כי הלוא תשאל אדם למה אתה לא רואה, הוא יענה לך שיש לו שקל בעין? תוציא את זה, ומה הנמשל, ואיך מוציאים את המטבע הקטנה, את היד הקטנה, שמסתירה את האורות הגדולים שיש בעולם, והרי רבינו אומר שם שבקל יוכל להסיר את כל ההסתכלות על הבלי העולם, תדייק שם בדברי רבינו, ותשתומם על כוחו של הצדיק האמת בספרו הקדוש, איך שכל מילה שם נוסכת כח וחוסן לעמוד כנגד כל העולם, נגד כל השחור של השברון לב העולמי הזה, הכח של הצדיק שמגרשת רוח שטות, מביאה את האור ללב, העולם כל כך קשה בלי אמונה, איך אנשים יכולים לחיות בלי השם יתברך, בלי ההגנה הכה מוכחת שלו, שנמצאת מול העינים שלנו, הרי מי יכול להיות סומא כל כך, לעצום עינים מול הדרת קדשו יתברך, לחיות חיים מנותקים מהתכלית? בגלל ראייה צרה? בגלל משהו שמכסה רק את העין אבל לא את הנוף? תלמד הרבה את התורה הזו, ותראה איזו הדרכה מתוקה יש שם לחיים, התבוננות מחודשת על כל החיים, על כל העולם, אשרינו שיש לנו רבי כזה, ופרצו ממני דיבורים שלא ידעתי כלל מה אני מדבר, והעיקר שיכנס בלבי הערל, כי הכל נאמר לעצמי, שאהיה כבר איש כשר ואפסיק עם השטויות, כי יש הקב"ה בעולם. מתוק כזה.
שלך לעולם
שלוימה