מכתב מאה ארבעים ושמונה
בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר בא תשפ"א.
שלום וכל טוב סלה, וכל הברכות והישועות, ורחמים רבים ממקור הרחמים, יושפעו ויומשכו אל ראש ידידי, האברך המופלג, המשתוקק להתקרב אל השם יתברך, בכל אופן שיהיה, הרב החסיד ר' … שליט"א.
הנה ימים באים נאום ה', ימי השובבי"ם הקדושים, ואנו מתקרבים לעיקרו של נס, כשאור ה' נגלה על נשמות ישראל, והשם יתברך קורא לצדיק האמת בחינת משה – בא אל פרעה, כי טומאת פרעה הוא זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שיש התגלות בקדושה, שאדם זוכה לדעת מהשם יתברך, ולחשוב עליו יתברך, הוא מחלה את פניו המאירים בכל עת ורגע, כי יודע היטב בדעתו ובמוחו, אשר אין עוד מלבדו כלל, והכל כאשר לכל אלוקות גמור הוא, ואין רגע אחד בחיים שאי אפשר לעבוד את השם יתברך, ולהתקרב אליו יתברך בשיא הגדלות והרוממות, כי הרשות נתונה והבחירה ישנה, כך יש גם התגלות בחינת פרעה, כי פרעה, כידוע, הוא לשון התגלות, שמגלה דייקא ההיפך, בסוד מי ה' אשר אשמע בקולו, כי כל ענינו של פרעה הוא להסתיר על ידי התגלותו דלהיפך, את אמתת מציאותו יתברך, ואיך שאנשים יכולים לחיות חיים שלמים מנותקים ממנו יתברך.
כאשר נשמות ישראל יצאו מגלות מצרים, היה העיקר לצאת מגלות הדעת, כי מהי גלות הדעת? כאשר דעת האדם רחוקה מהשם יתברך, ויש במוחו ובדעתו עוד ענינים בלתי רצויים הדוחקים רגלי שכינה, והוא יודע הכל בדעת, היינו שידיעת טפשותו היא בדעת, כי זה לעומת זה עשה אלוקים, עיקר הדעת הוא לדעת אותו יתברך, אבל הרבה משתמשים בדעת הזו גופא להיפך מזה, חס ושלום, וזו היא גלות הדעת, כמו אדם גולה, שאינו על מקומו, ומרגיש כל מיני יסורים שבעולם, כן הדעת דקדושה, כאשר יהודי אינו זוכה להשלים דעתו בגילוי אלוקות, הרי שדעתו היא בגלות.
וכיון שיצאנו ממצרים באותות ובמופתים, ונהיה גילוי אלוקות בתכלית מדרגה העליונה, הרי שאין הדבר הזה מתבטל לעולמים, וכל הגלוית מכונים על שם מצרים, על שם שהם מצרים לישראל (בראשית רבה טז, ד). ולא עוד, אלא בכל פעם שיש איזו גלות, בגשמיות וברוחניות, לכלל ולפרט, הרי שיש גם את הכח העצום לחזור בתשובה מתוך עומק החושך, כי הדעת של ישראל כבר יצאה מן הגלות ולא תשוב עוד לעולמים להיות גולה, וכל הגלות הדעת שאנו חווים ביום יום שלנו, היא אינה גלות עצמית שאי אפשר לצאת ממנה, אלא עצם הזכירה ביציאת מצרים, ובכל האותות והמופתים שזכינו אז, ויש על זה מצות עשה מיוחדת לזכור, ולזכור יציאת מצרים, היינו להכניס בדעתו היטב, איך שאין שום טבע בעולם כלל, והכל הוא רק אור וגילוי אלוקי ממש, ואין הקב"ה משועבד לטבע, חס ושלום, וברגע אחד הכל יכול להתהפך, ויש ענין שנתהפך הכל לטובה, ולכן ענין זכירת יציאת מצרים הוא עבודת השם ממש, לזכור היטב, כאילו הוא יצא ממצרים, ושהקב"ה מסבב אותו בכמה מיני סיבובים, ומגלה את אורו הקדוש אליו, על ידי זה זוכה אל האור גם בזמן הזה, וזו מצות זכירת יציאת מצרים בשלימות.
והנה לא בחנם, הימים האלו נזכרים ונעשים, אשר נשמות ישראל מתעוררות מאד בימי השובבים הקדושים, ויש שמרבים באמירת תהלים, או בשאר תחינות ובקשות, ומרבים בהתבודדות ובשיחה בינו לבין קונו וכו' וכו', משום שהימים האלו מסוגלים לתקן פגם הברית, ועיקר פגם הברית, הוא פרימת הקשר של האדם עם השם יתברך, פריקת העול של אדם שמתנתק מן הדבקות, זהו פגם הברית ברמה הגבוהה שלו, בדקות וכו', ומשם משתלשל שאדם חוטא בפועל ממש, רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, ועל ידי זה הוא מתרחק מאד ממנו יתברך, ולכן התיקון של זה הוא להיפך ממש, אם על החטא הזה נאמר "לא חמי אפי שכינתא", עלינו לשוב בתשובה בענין זה גופו, לראות את פני השכינה, לראות אלוקות מכל דבר שבעולם, ואת הכח הזה אנו מקבלים על ידי צדיקי אמת שאנו מסתופפים בצלם, ועלינו לחזור על זה פעמים אין מספר, כי מצוות הדבקות היא תיקון ותשובה לכל החטאים שבעולם.
כשאדם שובב בדרך לבו, היינו שכל הדרכים דומות עליו למישור, פיו פתוח לרווחה ומדבר כל העולה על רוחו, עיניו מסתכלות במקומות היכולים להביאו לידי היפך הקדושה, חס ושלום וכו', אזי כדי לתקן זאת, לא די להתמקד בכמה דברים שעבר עליהם, ואז עושה תשובה מהם, שזה בודאי טוב, ומחוייב על פי תורה לשוב תמיד על כל דבר עבירה ועון, אבל עיקר הדגש צריך להיות על הסיבה שגרמה לנו את העוונות, הטנופת הזו של התרחקות מהשם יתברך באה על מקום מאפשר זאת, כי אין קשר אמיתי לנברא עם בוראו, על ידי שכיסה בכמה וכמה כיסויים, שעשו מחיצה המבדלת בינו לבין קונו, והמחיצה המבדלת הזו היא חוסר הדבקות, חוסר השייכות, חוסר ההתקרבות.
והנה זה ידוע, כי שמירת הברית מכונה בספירות הקדושות שמירת מדת היסוד, ומדת היסוד היא מדה של התקשרות, היינו שיש התקשרות שקטה, שאדם יודע שהוא מקושר, מאמין שהוא מקושר, אם שואלים אותו – יענה בודאי שהוא מקושר. אבל יש התקשרות שאדם לא מפסיק למצוא דרכים ותחבולות איך להיות מקושר, התקשרות כזו היא שלימות שמירת הברית, כי הברית בינינו לבין אלוקינו היא, שלעולם לא נשכח אותו, ונחשוב עליו תמיד, ונחיה חיים קדושים בטהרה גמורה, ובשמחה עצומה שיש לנו קשר עם הבורא עולם.
רוח קדושה כזו, היא רוח התשובה של השובבי"ם, שבכל התפלות, הבקשות והתחנונים שלנו, אנו נבקש הרבה מהשם יתברך שנזכה לחשוב עליו יתברך תמיד, שלא ניפול ממחשבת הדבקות, שזה יהיה מהול עם החיים שלנו עצמם, ולא משהו שנראה למגושמים כאילו הוא מפריע לזרימת החיים החופשית, אלא משהו עמוק מאד, בסוד הדבקות האמיתית בו יתברך, שכל יהודי, בכל מצב שהוא, יכול לזכות לזה.
וכיון שאני כותב מכתב זה בעלות השחר, ועדיין לא עשינו כלום, ולא שילמנו פעולת היום, ההכרח לקצר במקום שאמרו להאריך, תן לחכם ויחכם עוד, ותבנה לך היכלות הדעת, גג על גבי גג, לזכות להמשך אחריו יתברך בהתרפקות עצומה עד אין קץ.
בברכה שלימה
דודך אוהבך
שלמה ברוך בלוי