בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש לסדר במדבר, ד' בסיון תשפ"א.
לכבוד ידידי היקר והנעלה, אשר רב כוספו להתקרב להשם יתברך באמת, והלואי שאכסוף גם אני, ה"ה ש"ב הרה"ח ר'….. נרו יאיר ויזרח.
הנה עברה עלינו שבת קודש נפלאה מאד, כי היא בתוך שלשת ימי הגבלה, ואין כמו רעוא דרעוין כדי להכין את עצמנו להספירה האחרונה, כידוע, איך שאנ"ש חסידי ברסלב בערו מאד בספירת העומר, ומי לא יתגעגע אל הקול המשתוקק: "כדי לטהרנו מקליפותנו ומטומאתנו", שזה חסד נפלא מהשם יתברך, שנותן לנו ימי זיכוך נפלאים כאלו, וכל אחד לפי דרכו ודעתו – מסגל לעצמו עוד ענינים טובים כדי לימטי טהור להאי יומא, שבכללות, יום חג השבועות הוא יום הזיכוך הכי גדול, מכל ימות השנה, כי בשעת מתן תורה, כולם נרפאו, ובודאי הרפואה היא גם ברוחניות, וכן סובב והולך בכל דור ודור, שבהגיע עת חג השבועות, אפשר לעשות התחלה חדשה אמיתית. ובפרט בימים אלו, שעת צרה גדולה היא ליעקב, אבל ממנה יוושע להכרית כל שונאי הוי"ה העוסקים ברציחה ובביזה כל ימיהם, וכבר יבוא היום, אשר יתגלה האדון בהיכלו, לשפוט שעיר וחותנו ועלו לציון מושיעים.
ואכתוב לך כמה דיבורים קדושים שחשבתי עליהם, כי בכל שבת צריך כל יהודי לחדש חידושי תורה, ועיקר החידוש האמיתי – הם דיבורים פשוטים של אמונה ודבקות, שבענינים אלו החידושים הם עד אין סוף ואין תכלית. והנה היום קראנו בפרשת במדבר, איך שהתורה מספרת בפרטיות את מנינם של ישראל וכו', וזהו לימוד גדול בשבילנו, שכל יהודי הוא מנוי וספור אצל השם יתברך, וכמו שהמדרש מספר על הדגלים הקדושים, שהסדר הנפלא של הדגלים והשבטים, היה לנחת רוח ולתפארת נפלאה בעיני השם יתברך, ועורר תשוקה גדולה של אני לדודי ועלי תשוקתו.
וכעת אכתוב לך מהני מלין מעלייתא דפרשת השבוע והזמן, ויהי רצון שכשתקרא את הדברים, יכנסו בלבבך, ונזכה להיות על ידי זה אנשים כשרים באמת.
ליל שבת קודש
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. וצריך להתבונן, שהנה דייקא בפרשה המדברת על מנין בני ישראל, מבטאת התורה הקדושה את ענין יציאתם ממצרים, ואת מקום דיבור ה' אל משה, שהיה במדבר, והיה באהל מועד. ובודאי באופן פנימי יש לכל אלו הנתונים שייכות אל עבודתנו בהאי עלמא. מספר בני ישראל מורה על התשוקה של השם יתברך לעמו, ועל החשיבות הגדולה שיש לכל יהודי ויהודי, כמו כל בעל אוצר, שמאד מייקר כל עצם וחפץ יקר שלו ומונה אותם בכל יום, ולכולם בשמות יקרא, ובודאי בורא עולמים היודע כל אינו צריך לספור, אלא זהו ביטוי נורא ונפלא, שאנו נספור לפניו כל יהודי, ואנו נחשיב ונייקר את כל יהודי ויהודי. ולכאורה, איך יתכן לומר שכל יהודי חשוב כל כך, והלוא יש כאלו שלא הוציאו מכח אל הפועל ענין יהדות שלהם, והם יהודים שאינם עושים מעשה של יהודים אחרים – יקרים יותר מהם לכאורה, ואיך המנין הזה כל כך מחשיב כל יחיד מכנסת ישראל. אלא שבאמת, אין הקב"ה מסתכל על נשמות ישראל כמו שאנו מסתכלים, בודאי כל יהודי יצטרך לעמוד לפני בין דין של מעלה, אבל צריך גם לזכור, שכל יהודי הוא עצם אלוקי ממש, והשם יתברך מסתכל על ישראל, הוא מסתכל בזה על עצמו, כביכול, ושלמותם היא שלמותו, ולכן מזכיר לנו הפסוק התשובה לזה, הרי אתם זוכרים שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, שם לא היתה עוד קבלת התורה, וזה היה עם מתוך עם, בלי שום חשיבות בולטת כלל, וכבר קטרגו על זה מלאכי השרת באמרם: אלו ואלו עובדי וכו', כי זו היתה האמת, ולזה אומר השם יתברך, הבינו בני היקרים, אני והו הושיעה נא, הרי גם אם תהיו הכי מלוכלכים בטיט ואפר, אבל אתם עצם מעצמי, ואיני מפקיר אתכם כלל לעולם, ואני מונה במספר כל יהודי ויהודי, וכל אחד ואחד יש לו איזו נקודה של גילוי אלוקות שאין ביהודי אחר, ומזה דעו והשכילו, כי אין שום יהודי מיותר, ואף אם לעת עתה אינו יודע מזה, ואינו מרגיש שתפילותיו האישיות הן תיקון נפלא בכל העולמות, והשם יתברך משתבח בו תמיד, וכמו שרביז"ל אומר (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן יז) שהפחות שבישראל עושה נענוע עם הפאה שלו ויש להשי"ת נחת רוח מזה. ועל כן שפיר שייכא ענינא דיציאת מצרים, שכל יחיד היה חשוב אצלו יתברך, וענני כבוד וענן האש, וכל מה שהקב"ה החריד את כל הבריאה בשבילנו, וזה סוד אוהל מועד, כי מועד הוא ענין הזמן, ואוהל הוא ארעי, זמני, וזה הזמן של האדם בזה העולם, שאז הוא שומע כרוזים קול לו קול אליו, על ידי הצדיק האמת שקיבל תורה מפי הקב"ה, וכמובא, שהתורה הקדושה ניתנה במדבר, כדי שכל אחד יוכל לקבל את התורה כמו דבר של הפקר, והנה ידוע שתמיד פרשת במדבר קודם מתן תורה, להורות על דבר זה, וכל זה יכול להיות כאשר יהודי יודע את עוצם קדושת פנימיותו הנשגבה, ואיך שאין שום יכולת לשום נברא לעשות מה שהוא יכול לעשות בגילוי המלכות. וכל ענין קבלת התורה הוא שייך לכל יהודי ממש, כי אם היה חסר אחד מכל השישים ריבוא, לא היה עולה נחת רוח להשם יתברך, ואם כן, כשמתכוננים ליום טוב קדוש כזה, שבו מקבלים את התורה מחדש ממש, וכמו שאמר מוהרנ"ת ז"ל – א נייע תורה, א נייע תורה, צריך לזכור הפרט הזה, שכל נתינת התורה היא בשבילי דייקא, ואם אני הקטן איני מקבל עלי עול תורה כראוי, נמצא שבכך נפגם כל ענין קבלת התורה, שהוא ענין כללי לכל אחד מנשמות ישראל בלי יוצא מן הכלל, שזהו ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד, והלואי שנזכה להכניס כל הדברים האלו בלבבנו, ולהיות חדשים ממש בעת עמדנו ליד הר סיני, בשעות הקרובות, ושלהשם יתברך יהיה נחת מאתנו.
בוקר שבת קודש
מעשה פעם אחת היה בעל תפילה, שהיה עוסק תמיד בתפילות, ושירות ותשבחות להשם יתברך, והיה יושב חוץ לישוב – במעשה של בעל תפילה, מרמז רבינו ז"ל על הדרך שלו ממש, כמו שאמר מוהרנ"ת ז"ל שרבינו הוא הבעל תפילה והוא רק המליץ, כידוע. ובמעשה זה יש הרבה מה ללמוד, כי באמת, רבינו רצה להחדיר בנו את ענינו, שזו כל שלימות ההתקרבות לרבינו, שרוצה לעשות מאתנו צדיקים גמורים כמוהו ממש, ועלינו לתת את עצמנו לכך, כל אחד לפי דרגתו, ודרגת התקרבותו לצדיק, ועיקר ההתקרבות ללמוד את דבריו הקדושים על מנת לקיים, וממש לחיות את החיים באמת לפי התורות של הצדיק האמת. ורבינו מספר במלים הללו, שהבעל תפילה הזה היה עוסק "תמיד" בשני הדברים הללו: תפילות ושירות ותשבחות, וגם מקום מושבו היה חוץ לישוב. ענין התמידות בעבודת התפילה הוא זה שגורם לו להקראות בעל תפלה, כי מי שמתפלל לפעמים, עדיין אינו בעל תפילה, אלא רק זה שאין לו בעולמו כלום כי אם השם יתברך, כי תפילה היא לשון התחברות, ובעל התפלה הוא המחובר הגדול שממנו תוצאות חיים, כי כל החיים שלו הם רק דבקות, אמונה ותפלה בו יתברך, ולא רק לבקש, אלא היה עוסק גם בשירות ותשבחות להשם יתברך, היינו שהיה רואה תמיד את טוב ה', וכל הדיבורים שלו היו רק תפילות ורק שירות ותשבחות, שזהו ענין לעשות מהתורות תפילות, כי השירות ותשבחות הם סוד התורה, כמו שכתוב: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ומזה עשה תפילות. כי אין בעולם יכולת לקיים את התורה ומצוותיה ללא בקשה, תחינה ותפילה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים: אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, נמצא, שעל כל דבר צריך רק לבקש ולהודות, ולכן הוא נקרא בעל תפלה, כי כמו שאומרים בעל חי, היינו שיש לו חיות, אצל הבעל תפילה היתה תפילה החיות, כמו שכתוב תפלה לאל חיי, וכמו שאמר רביז"ל במקום אחר. ואחר כך כתוב, והיה יושב חוץ לישוב, היינו שבישוב יש טרדות העולם הזה והבליו, ואף אחד לא זוכר את השם יתברך בעסקו בכל השטויות של העולם הזה, והבעל תפלה היה מגלה דרך, שגם כשאתה נמצא בשוק ובישוב, תיישב דעתך ומהותך ותצא מהישוב באופן מהותי תודעתי, כשאדם חושב באיזה מקום שם הוא כולו, כמאמר הבעל שם טוב, אזי יתכן שבפועל ממש בהמעשה היה יושב ודר באמת חוץ לישוב וכו', אבל הלימוד מזה הוא, שחוץ לישוב הוא בחינה, שאיננו כאן מהאנשים של זה העולם, איננו תושבים קבועים כאן, אנו שגרירים ושליחים של איזה מקום גבוה ביותר, ואנו כאן לשם שליחות, ואנו חוץ לישוב ממש, כמו הבעל תפלה שלימד אותנו את הלימוד הנפלא הזה. ואפשר לומר, כיון שכעת הוא פרשת במדבר, והרי התורה ניתנה במדבר, כי היא כהפקר, אשר כל הרוצה לבוא וליטלה – יבוא ויטלנה, אזי הבעל תפלה שהוא צדיקו של עולם, שכביכול, הוא חוץ לישוב, כי אין מרגישים אותו בישוב, זולת השרידים והיחידים אשר רואים אותו תמיד עין בעין, והוא עוסק גם בתפלות, שירות ותשבחות, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל בתחילת מסכת ברכות, ושם חוץ לישוב נתן תורה לנו, ואנו נעשה מהתורה תפלה, שזה סוד נעשה ונשמע, הנעשה הוא סוד התורה שמקיימים אותה בפועל ממש במעשה, והנשמע הוא קול התפילה שנשמע בהיכלו כולו אומר כבוד של הקב"ה, שאנו מתחננים אליו שיתן לנו את הכח לקיים את התורה בדור חשוך כזה, ולזכות לאורו יתברך, אמן.
סעודה שלישית
מחמת המצב הבטחוני, לא התקיימו תפלות בבית החסידים שלנו, והלכתי להתפלל בבית מדרש אחר, וישבתי בסעודה שלישית אחרת, והשם יתברך יזכנו להכלל עם כלליות נשמות ישראל ברעוא דכל רעוין, עד שנאהב כל יהודי כנפשנו ממש, ולא יהיה לנו שום חילוק בין בר ישראל אחד למשנהו בתכלית האמת לאמיתה, בלי שום פוליטיק של שקר באתכסיא, כי באנו לזה העולם לעשות רצונו של הקב"ה ולחבוק את השכינה הק' ותו לא. והשם יתברך יזכנו להיות אנשים כשרים באמת ולקבל את התורה מחדש בשמחה ובפנימיות.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל. נשיאת ראש של ישראל, הוא הנקודה הפנימית של הנשמה, כאשר אדם יודע שבוראו ית"ש מתעניין בו בפרטות, עד שמונה אותו, הרי שהוא מתנשא, לא רק בלבו ובמחשבתו, אלא שבאותו רגע של ידיעה פנימית, שיש הקב"ה בעולם שרוצה אותי, באותו רגע מתחילה הנשיאות שלו, כי הוא התנשא על כל עניני העולם וחפציו, שיש בו אור כזה שהוא והשם יתברך בדבקות עצומה, ועל כן איתא בספרי חסידות, עדת אותיות דעת, כי בהיות העדת בענין האלוקי, זוכים לדעת דקדושה, שהיא היא ההתנשאות. והנה רביז"ל אומר, שלזכות לישוב הדעת הוא על ידי שמחה שלא עשני גוי, כדאיתא בתנינא י', ועל כן עצם הענין שאנחנו בני ישראל, היא נשיאות ראש לנו, ואנחנו יכולין לשמוח עם זה, ועל כן ההדגש ראש כל עדת בני ישראל, שרומז על הצדיק, שהוא ראש בני ישראל, והוא מקור השמחה, כמ"ש אור צדיקים ישמח, ונקודת הצדיק שבכל יהודי, היא נקודת השמחה שלא עשני גוי. והנה בימים האלו הקדושים שאנו מכינים את עצמנו אל קבלת התורה, מתעוררת ביותר נקודת השמחה שלא עשני גוי, כי דייקא בחג השבועות נתגלה ההבדל העצום בין מקבלי התורה לשאר אומות, עד שירדה שנאה וכו', ועצם ההבדלה הזו היא נקודת השמחה של כל אחד ביהדותו, ואם הם עוסקים בשנאה וכליון, אנו עוסקים ברחימותא דלעילא. והנה אויבך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, כעת זה עת צרה ליעקב ממש, אבל הקב"ה יראה ההפרש בין חיתו ארץ שעסוקים בלהכרית שם ישראל מן העולם לבין העם הקדוש אשר לילה כיום יאיר לו למחר, לזכות אל חג השבועות הקדוש והנורא, ונעטר את הכלה העליונה, ומלאכי מעלה ידודון ידודון, והמרכבה העליונה תעלוז ושכינה הקדושה תשכון בתוכנו, ויהיה שלום בארץ, ולא תפגע צפורן רגלו של ישראל, ונזכה כבר לישועה בכללות ובפרטות.
הנה כתבתי לך בהתמסרות כמה מלין, אף שהן בקיצור, על דרך כמאן דמחוי במחוג, אבל שישאר מזכרת מאלו הדיבורים, גם זה טוב, והעיקר שבאמת נזכה לכל הטוב המעותד לנו ביום טוב הקדוש הזה.
הכ"ד
ידידך אוהבך
שלמה ברוך