למסור התנועות להשם יתברך
בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר תרומה, א' אדר תשפ"ב
לכבוד חתני כבני, היקר והנעלה …. נ"י.
אחר דרישת שלומך הטוב באהבה רבה.
הנה נמשיך בלימוד שלנו, החברותא בכתב, בספר הקדוש 'שיחות הר"ן', וכעת אנו אוחזין בסימן ב'.
טוב מאד – הרבה טוב רוחני יצא מזה, להשליך עצמו על השם יתברך – הלשון כאן מעורר מחשבה, כי השלכה היא כמו שמשליכים איזה דבר באין סומך אחר, וכעת יודעים אנו שאין לנו באמת יכולת לגרום למציאות שלנו לזרימה נכונה ומדיקת, כי אם ברצונו יתברך, ולא שאנו יכולים באמת לעשות משהו, ולסמוך עליו – היינו להשען עליו כמו אדם שלולא הסמיכה וההשענות הזו, הוא יפול לגמרי, כמו כן צריך אדם לדעת שאם לא יסמוך על ה' גם בעבודתו הרוחנית, הוא לא יצליח לצלוח את הדרך רצופת הנסיונות, כי הבעל דבר מתעתע בו בכל פעם, ומפיל אותו מרצונותיו הטובים אל הפך מהם, ואז הוא בסכנה גדולה כי הוא כאילו רואה בחוש 'שלא הולך לו', ואולי אין בזה בשבילו וכו', ומנסה שוב ושוב, ואולי באופן אחר וכו', אבל לא יודע שכל זמן שלא יכניס את הבורא בענינו, ויסכים להרפות מהאגו שלו ולעבוד את ה' עם היכולת המציאותית הספציפית של עכשיו הוא לא יצליח כלום. ומספר רבנו ז"ל על עצמו: ודרכי – כך אני נוהג תמיד. כשבא היום – איזה יום קדוש מסוים, או כל יום ויום, אני מוסר כל התנועות שלי – כי בדבר שבקדושה יש ענין של תנועות, תזוזות רוחניות מאד מסוימות שכל אחד עושה בעצמו כשמשרת את השם יתברך, הן כשעושה תכניות שיתפלל או ילמד באפן כזה, ותנועת נפשו נמשכת לאיזה תדר מסוים, אבל אם הוא מתכנן ולא מוסר את זה להשם יתברך, אזי הוא מנסה להתניע ואין הולך לו, ורבינו מסר את זה להשם יתברך, כי כיון שאני רוצה לעשות רצונו יתברך, אזי עצם המסירה לו יתברך, היא זאת שתעזור שהתנועות יהיו קדושות בקדושת היהדות כרצונו, ושל בני – כי גם הבנים תלויים בתנועות של השרש שלהם שהוא האב, וכמו שרמז על זה רבינו בתורה קמא, שעל ידי שהוא מתעורר – הטיפות שיצאו ממנו מתעוררות במקום שהן, ועל כן, אם מוסר את את התנועות שלו, הוא מוסר גם את התנועות של בניו שיצאו ממנו, ושל התלויים בי, כי לכל אדם יש שייכות והשפעה על כל מיני ענפי נשמות המסתעפות ממנו ביודעין או שלא יודעין, והוא אחראי גם על התנועות שלהם, והוא מוסר את זה שהכל יהיה נשלך על השם יתברך, ומה היא ענין ההשלכה הזו? שיהיה הכל כרצונו יתברך – כי בעת שהוא מוסר את המודעה הזו מתוך אמת גמורה ובכונה נכונה, לאמץ את מח מחשבתו בעת אמירה ומחשבה זו, והעיקר הסכמה והכרזה בלב, שאת זה הוא רוצה, ורק את זה הוא רוצה, ואין לו שום דעה עצמית איך צריך להתנהג, ורק השם יתברך יודע מהו רצונו באמת, והוא יעשה את שלו, וזה טוב מאד – כי בכך הוא יזכה שתנועותיו ושל התלויים בו יהיו מדוייקים, כי מעלת הרצון עולה על הכל, וכיון שהרצון זך – המעשה יתפעל ויתנועע אחר הרצון, וכל מה שאנשים נופלים כי לא זכו לטהרת הרצון, מצד אחד הם רוצים להיות אנשים כשרים אבל הם רוצים עוד דברים המנוגדים אל הרצון הזה, ולכן גם אם מתאמצים מאד לא עולה בידם כלל, לא כן אם האדם מנקה קודם היטב את הכלים שלו, הוא יכול לעשות הרבה דברים יפים ביהדות, ולבשל שם מזון טעים מאד להשכינה הקדושה. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך – כי דרך הבעל דבר לשבור מאד את האדם, כאשר כבר כן עושה מעשה טוב, הבעל דבר גונב לו את זה, על ידי מרה שחורה ועצבות, והוא דואג שמא לא יצאתי ידי חובתי כראוי, כי רציתי תנועת חיים כזו, ויצא לי אחרת, וחושב מחשבות אם התנהג כרצונו יתברך, וזה לא בא ממקום של שברון לב והתמרמרות להתקרב, אלא זו עצתו הכסילית של היצר, כדי שתדע טוב טוב, שאתה לא איש כשר, ולמה לך להתאמץ בחנם, והעצה הזו נפלאה, כיון שאדם רואה שהיצר מציק לו, הוא עושה דברים לכתחילה הכי טוב שאפשר, בהשתדלות המחוייבת, אבל אחר זה אינו צריך לשאול את עצמו כלל, כי העיקר כבר עשה, כמו אחד שנמצא במקום סכנה, והוא יכול להדרדר עוד שניה אל התהום, אבל כיון שמוצא איזו סמיכה על אבן או עץ, וזה גורם לו יציבות, אזי כבר אינו דואג למול הסכנה האימתנית, ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר – למשל אחד יושב בכולל ולומד בהתמדה, ומתכנן הספקים לכל יום, ושמח שמחה עצומה שעלה על המצב הרצוי לעבוד את השם יתברך, ופתאום מזמינים לו מן השמים מניעה שצריך לנסוע לאיזה מקום רחוק ושם חושב שאינו יכול לעבוד את השם יתברך ונשבר לגמרי, אבל הוא צריך להאמין כי השם יתברך שסיבב את המניעה הזו למשל, כך רוצה שיעבדו אותו, וכך דייקא יעלו שעשועים גדולים להשם יתברך ממנו דווקא ובמצב הזה דווקא, ואם הוא מתקומם על זה ונעשה בעצבות, או יותר גרוע, שעוזב את האמת שלו, את הרצון שלו, הוא סובל מאד, ולא יבין לעולם דרכי עבודת השם. אבל האמת היא שצריך להרפות בכל פעם מול המציאות, כי אם כך רוצה השם – גם הוא מרוצה להתנהג בענין אחר – אחרת ממה שרצה הוא מקודם, כי זה כרצונו יתברך – שמתגלה מתוך המציאות. וכן כשמגיע שבת או יום טוב – שלכל אדם יש מחשבות איך תראה השבת שלו, איך ייראה היום טוב שלו, ורוצה ללמוד כך וכך ולהתפלל כך וכך, ולסעוד באופן כזה עם משפחתו וכו', אבל אלו תכניות מעשי בני אדם, וצריך לנהוג כמו שרבינו הדריך עד עכשיו, ושוב מגלה לנו מנהגו, אזי אני מוסר כל ההתנהגות – המדובר בהתנהגות מהתחום האפור הבחירתי לא מה שמפורש בשולחן ערוך שצריך לקפוץ למסירות נפש על כל סעיף, אבל התנהגות וגינוני עבודה, הוא מוסר להשם יתברך, וכל הענינים – היינו המחשבות וההתענינות שלו, וכל מה שקשור באותו מועד, והתנועות – זהו התדר הדק, העדין והאצילי של עובדי ה', שתנועת נפשם מתחלפת ומתרגשת בכל פעם מכל דבר קדוש, של אותו השבת או היום טוב שבא כעת לקראתו, הוא מוסר הכל בכל מכל, בדרך הכרזה בפה ובלב, רק להשם יתברך – רק דייקא, מתוך ידיעה והודאה, שלולא עזרתו יתברך, ואם לא יהיה השם בתוככי הווייתו, הוא לא יזכה לכלום, ולכן מבקש בתפילה ותחנונים בשיחה בינו לבין קונו שיהיה הכל כרצונו יתברך – כי רק הוא יתברך יודע את רצונו באמת, כי הוא זה שמכתיב גם את הפעילות הנדרשת מהאדם וכמו כן מכתיב את זירת הפעולה, צביונה סגנונה ואווירתה. ואזי – כשמתנהג באופן כזה, איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב – לא מבלבל אותו בכלל, כי שוב – אחר שהיה הדבר והזמן, אינו חושב – מחשבה של חרטה או בלבול, וחושש – חששות של מרה שחורה ודקדוקים, כלל – אפילו מחשבה קלה, שמא לא יצא ידי חובה – כי אי אפשר לבשר ואדם לצאת ידי חובתו בדיוק ובתכלית השלמות, כפי גדלו ותפארתו יתברך, ובודאי אחרי שכבר מסר להשם יתברך הכל, אין לו חששות שמא לא יצא ידי חובתו בשלימות בהנהגת קדושת אותו היום – כי כל ההתנהגות גדולה או קטנה שאנו מתנהגים בימי הקודש, משפיעה על האור שמקבלת הנשמה מהמועד הזה, ואם זיכך הרצון מקודם, והוא כן בתכלית השלמות, אזי כבר לא אכפת לו אם יצא ידי חובתו, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך והוא יתברך עושה את הכי מדויק שיזכה להתקרב אליו יתברך אגב רצונו העז לעשות כרצונו, וסמך עליו יתברך כמו שסומכים על דבר בטוח, שלא יפול כלל, לבד – ולא גם על ה' וגם על עצמו, כי זו בחינה של כוחי ועוצם ידי ברוחניות, שגם זה אסור. והשוה את מה שסיפר לנו רבינו (חיי מוהר"ן סימן תקנב) לְעִנְיַן הַמָּרָה שְׁחוֹרוֹת שֶׁמְּבַלְבְּלִין אֶת הָאָדָם וּבִפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה וּמַכְנִיסִים סְפֵקוֹת וּבִלְבּוּלִים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה הַדָּבָר עָשָׂה שֶׁלּא כַּהגֶן וְנִכְשַׁל בְּאֵיזֶה אִסּוּר חַס וְשָׁלוֹם סִפֶּר לִּי רַבֵּנוּ זַ"ל מַעֲשֶׂה מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁפַּעַם אַחַת עָמַד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְהִתְפַּלֵּל וְלא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כִּי נָפַל בִּלְבּוּל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁהָיָה מְעַשֵּׁן אֶת הַלּוּלְקֶע [מַקְטֶרֶת] אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב נִמְצָא שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר חֵלֶב וּמֵחֲמַת זֶה לא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל. וְכָל מַה שֶּׁרָצָה לְהִתְפַּלֵּל וְלִדְחוֹת אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזּאת וּלְהַעֲבִירָהּ מִדַּעְתּוֹ לא הָיָה יָכוֹל בְּשׁוּם אפֶן כִּי בִּלְבֵּל אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם בַּאֲשֶׁר שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר כָּזֶה, בְּאִסּוּר חֵלֶב עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְקָפַץ וְנִשְׁבַּע שֶׁיְּעַשֵּׁן לְעוֹלָם הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב. וְכֵן הֲוָה כַּאֲשֶׁר מְסַפְּרִים הָעוֹלָם שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הָיָה מְעַשֵּׁן הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב.
היה שלום ושלוה ושמחה
אוהבך
שלמה ברוך