התאוה לאלוקות
ביום השבת מתגלה הארת השם יתברך, כאשר אדם זוכה להיות דבוק בהשם יתברך במשך כל השבת, הוא זוכה לשמחה שלא מהעולם הזה, אלא ממקום שעליו נאמר עוז וחדוה במקומו, ואנו משוררים לכבוד השכינה עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, שאף שיעבור עלינו מה בזה העולם, אבל ותשחק ליום אחרון, שיתקבצו כל הנקודות טובות של יודישקייט שחטפנו בזה העולם, תורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים, ודיבורי אמונה לאין שיעור, כמה הוד והדר הוא לשכינה הקדושה, והנה כתוב בפרשת השבוע ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, הקב"ה מבקש מהכלל ישראל, שהוא רוצה לשכון בלב של כל אחד, שנחשוב תמיד עליו יתברך, ושנחיה תמיד אצל השם יתברך, ושננשום אותו, ונהנה תמיד מהדר זיוו יתברך, ומי שאין לו הנאה מאלוקות, הוא מסכן גדול, וכולנו נתפשים בעון הזה, כי ההנאות של העולם הן גורמות לנו להתעוורן מולן, ולראות את הטוב במקום אחר, לא במקום הטוב האמיתי. אבל כשהשם יתברך מזכה אותנו, ואנו נזכרים בתכלית הנצחית, אנו זוכים להתדבק בחזרה למקור השורש שלנו, שורש הטוב הגמור, שהוא השם יתברך, ואנו כן זוכים קצת להנות מזיו השכינה לפי הכלים שלנו, אבל הגעגועים צריכים להיות להנות באמת מהשכינה, מהדבקות בהשם, מהקרבת אלקים לי טוב, זיין נאנט צום הייליגן באשעפער תמיד תמיד, ושהדבקות הלז לא תסור מאתנו פאר קיין שום זאך, וזה לא ענין כזה גדול רק לבעלי מדריגה, כי גם בעלי תאווה מבינים בהנאה ותאווה, וכיון שנתגלה לנו בעלי התאוה, שיש תאוה עליונה, גדולה מכל התאוות, שהיא התאוה להתאוות לאלוקות, להשתוקק לאלוקות, זיך רייסן צום באשעפער, אז מרגישים הרגש נפלא באלוקות, אשרינו, הלואי שנזכה לזה.