מכתב קפו
עבר ושנה נעשה לו כהיתר
בְּעֶזְרַת השם יתברך, מוצאי־שבת־קודש לסדר (מטות) מסעי, ב' אב תשפ"ב.
לכבוד… שיחי'.
שבוע טוב ומבורך, אנו מקוים לשבוע שבו נזכה לעשות הרבה ביודישקייט, לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, להתקרב להשם יתברך מכל דבר מאורע שיהיה בשבוע הזה, ולמלאות נפשנו וגופנו בהרבה דיבורים להשם יתברך, וכן דיבורים של תורה ואמונה, ודבקות הבורא יתברך, ועלינו לקבל על עצמנו בשמחה הימים הבאים האלו, כי בכייתנו על השכינה בזמן כזה היא השתתפות בצער שמחתן של ישראל, וככל שאנו זוכים לשמוח בתורה ובתפלה, ולמעט בשמחת תענוגי העולם הזה, כנפסק בשולחן ערוך, על ידי זה תהיה שלמות השמחה בבנין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.
היום נחזור שוב לישיבה של רבינו, ונלמד מה שהוא מלמד אותנו אודות מה שאנו נקרא לזה ככותרת 'ההסתרה הראשונה'; רבינו יסביר בדרך עמוקה ופשוטה, מה גורם לאדם שהוא מאמין בהשם יתברך, במציאותו, בתורתו, בהלכותיו וכו', ואף על פי כן הוא עושה עבירה, איך זה קורה במציאות? ואומר רבינו, להלן בתורה נ"ו (אמצע סעיף ג):
כִּי 'עָבַר וְשָׁנָה נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל – הפירוש הפשוט, שאדם שרגיל לעשות עבירות, עשה פעם אחת, לבבו נחרד בקרבו: מה עשיתי? איך יכולתי? איך הייתי מסוגל? כי בפעם הראשונה מכה אותו המצפון, והוא בבחינת אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. אבל בפעם השניה, כבר מתרגל לעובדה שהוא 'יכול' לעשות עבירות, והוא עושה שוב, לא ממקום של חטא, אלא הוא חש ומרגיש אותה תחושה פשוטה וקלה כמו שהוא עושה דבר היתר. וזהו הפירוש הפשוט, ורבינו הקדוש מעמיס כאן עוד עומק, רבינו מגדיר כאן את התופעה שאנו נקרא לה כאן 'תירוצים', שהוא אומר איזו סיבה למה הוא עושה את זה וכו' וכו', זה מרומז בפשט הדברים דלעיל, אבל באמת, בשורש הרוחני, האדם אומר תירוצים למעשיו לא סתם כך, כי באמת הוא שיבש אצלו את עומק הנקודה של הרגשת החטא לגמרי, דְּהַיְנוּ שֶׁעַל־יְדֵי הָעֲבֵרוֹת הוּא מְהַפֵּךְ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים – שהוא לא מרגיש הרגשה של כפירה או שאומר אחרת מהתורה, אלא הוא מפרש את התורה אחרת, הוא מניח שגם התורה מסכימה עם התירוצים שלו, וליידער הוא מוצא את ההפיכה הזו בתוך דברי אלוקים חיים, כמו שרואים הרבה אנשים מאמינים שהתירוצים שהם נותנים למעשיהם הם מפרשים על פי תורה, וככה ה' רוצה, ושאר מיני שטותים כאלו, וְהחוטא על ידי חטאו, עוֹשֶׂה צֵרוּפִים אֲחֵרִים בַּתּוֹרָה – כמו שרבינו אומר בתורה ד', שאדם עבר עבירה על לא יהיה לך וכו' למשל, הצירופים האלו נחקקים על עצמותיו. וכאן מלמד רבינו בחינה, שכביכול, החוטא עצמו מוצא את המעשים שלו כרצויים על פי הצירופים שיוצאים לו מן התורה, עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה אצלו ממש מֵהאִסּוּר – הֶתֵּר גמור לגמרי, כמו שרואים בחוש, וזה לא מחמת ההרגל של עבירה, כי הוא מורגל כל הזמן לידע במח שלו שזה אסור, אבל הוא מפר זאת בחטאו כל הזמן, ובסוף הוא גם מידרדר להסתרה שבתוך הסתרה, שאז זה כבר יוצא מגבול הקדושה [וכמו שאמר רבינו ז"ל (ספר־המדות, אות אמונה סימן כב): 'הפשע של אדם מכניס כפירה באדם'], אבל על זה כבר נלמד בהמשך; כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע – טוֹב, וְלַטּוֹב – רָע" וְכוּ' – וזה נורא מאד למתבונן, מדובר פה באדם שמאמין בהשם יתברך, מאמין בתורה גם כן, אבל הוא בתכלית מציאת מעשיו בתוך התורה, געוואלד! נִמְצָא, שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הָעֲבֵרוֹת – כי סוף־כל־סוף הוא טועה בצירופי התורה הללו, ועושה עבירות ממש, אבל כיון שנהפכים 'צירופי התורה', היינו שיש פה תורה, ואם יש פה תורה – מְלֻבָּשׁ שָׁם חִיּוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!!! והחיות הזו, היא ההצלה שלו מעמק חטא הפיכת הצירופים, ואיך מלובש שם החיות הזו, דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה – אלו האותיות שהוא מוצא בהם את הפסול שלו, אלו אותיות של תורה, גם אם הוא מעוות, גם אם הוא לא רוצה בתורה בכלל, היא המציאות בכלל, וגם כשהוא עובר עליה, אותיותיה פורחות ומשפיעות על חייו, כי כמו שאי אפשר לברוח מחיות השם יתברך, אי אפשר לברוח מהתלבשות חיות זו שהיא התורה הקדושה, רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם – ההתלבשות של החיות אלוקות בצירופי אותיות התורה כאשר אדם פונה אל מחוץ לגבול הקדושה, זו התלבשות נעלמת מאד, כי מחמת שהוא בחר בבחירה זו, מתעלמת המציאות הזו, שבעצם יש רק תורה, והוא במעשיו מורה שאין תורה, לכן זה נעלם מאד, דְּהַיְנוּ שֶׁמֵּחֲמַת הָעֲבֵרוֹת – שעבר הָפַךְ את הַצֵּרוּפִים שֶׁל הַתּוֹרָה – שהיא מחופפת על נשמתו תמיד, ואותיותיה מתרות בו תמיד שיעשה רצון השם יתברך הכתוב בתורה, אבל הוא קורא את האותיות האלו בדרך הפוכה מהמשמעות של הרצון העליון, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאִסּוּר הֶתֵּר, כַּנַּ"ל – שזה הסימן הגדול למי שנמצא במצב כזה שהתורה התהפכה אצלו, כי מהו איסור? היא הודעה שהרצון העליון אוסר דבר זה, והחיבור לרצון העליון אוסר במהות הנפש את איסור הבורא, והבורא היכן נתלבש? באותיות התורה, שהן החיות האלוקות השופעת בבריאה, וכשנתרחק מהחיבור לרצון העליון על ידי עָבַר וְשָׁנָה – נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – כי אינו מרגיש שהרצון העליון אוסר עליו, כי יש ניתוק בינו לבין העליון ית"ש, וְזֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה אַחַת – שנסתר ממנו השם יתברך. וּכְשֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ בְּהַסְתָּרָה אַחַת, דְּהַיְנוּ בְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – שזו 'רק' רחמנא ליצלן הסתרה אחת, כי עדיין הוא מאמין שיש השם יתברך, ושאסר דברים בתורתו, ובעצם הוא מרגיש ש'נעשה' לו כהיתר, ואין זה באמת היתר מן התורה, ואם נופל לנפילה שכזו, גַּם־כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ יתברך, כי הוא אינו מזהה את האיסור שעושה כגורם לריחוק שלו מהשם יתברך, וקשה מאד למצוא משהו שאינך בטוח שאתה יכול למצוא אותו, ושנאבד לך בכלל, כי השאנן לא מחפש וגם לא מוצא, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – כי מה יעשה נגד ההיתר שלו, וכי יחפש את השם יתברך כי עושה היתר? ואז הוא רדום מהמלחמה, והכל בסדר וכו', והחיפוש אחר השם יתברך מתבצע תמיד רק באמצעות התורה, כמו שאמר רבינו ז"ל: על ידי הלימוד נשברים כל הכפירות, כי אז אותיות התורה מקבלות את הצירופים הקדושים שלהם, ונארגים מדיבורי תורה שלו רצונות וכיסופים לעשות את רצון השם יתברך, שזה סוד החיפוש אחר השם יתברך, אבל כשנופל, רחמנא ליצלן, לנפילה כזו, שכבר לא אכפת לו כלל שום דבר, וכשהוא לומד תורה, הוא מוצא, אדרבה, ראיה לדבריו, ושהכוונה היא כך, או לא במצב כזה כמו שלו, כי כח היראה שלו מהחטא – נמוג, ואז גרם בחטאו ששנה עליו, שהחיות שלו, החיות האלוקית המתלבשת בו, שהיא צירופי התורה, מקבלת נטיה שלא לראות במעשיו כל פסול, וממילא לא שב אל השם יתברך, כי אינו יודע ממנו כלל. אֲבָל עִם־כָּל־זֶה – שהוא נמצא בנפילה נוראה מאד, שהשם יתברך נסתר ממנו, וקשה מאד למצאו, בא רבינו ומחזק אותנו, דע לך, שכן אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹּר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ – על ידי יגיעה, שזו התרגלות ואימון עצמי יום יום, שעה שעה, רגע רגע, וחתירה, היינו לעומק המודעות הפנימית, נישט זיך לאזן נארן, וכל כך לעמול להתייגע ולחתור, ולא להרפות ולהניח מהחתירה הזו, עד שממש ימצא אותו, יתברך שמו, ער וועט זיך דערוועקן, הוא פתאום יראה את עצמו במראה, שהוא סתם מתרץ לעצמו תירוצים, ועל רצונות נמוכים שלו הוא בונה תורה, וכל כך מטעה את עצמו, שהוא חי בשלוה וחיים טובים כאילו, אף שבאמת, ההליכה בעינים עצומות בעולם הזה, מתוך טפיחה על השכם שהכל באמת בסדר, זה לא תמיד עובד במציאות, כי לפעמים אדם באמת מרגיש בחיים שלו, שהוא חי חיים מטופשים וסובל המון סתם, כי הפירוד מהשם יתברך הוא לא רק פירוד מצרכי הנשמה העדינה, וניתוך מהדבקות של נותן ומצווה התורה, אלא זה גם פוגע בחיים הגשמיים עצמם, כי התורה היא מהות החיים, היא דרך ואור החיים, וכשהצירופים שלה לא נכונים, אז באים האיתותים מן השמים, כדי שאדם ירגיש באמת בפנימיות שהוא נמצא בהסתרה גדולה מאד, וכל היכולת הזו, נובעת מענין עמוק מאד, כי מה שהענין הזה כה מוסתר, כי הוא עשה מאיסור היתר, אבל זה גופו מֵאַחַר שֶׁעַל־כָּל־פָּנִים 'יוֹדֵעַ' שֶׁנַּעֲשֶׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – כלומר, בתוך הזוהמה של ההסתרה הזו יש קרן אור אחת – הידיעה, כזו ידיעה, אף קלושה מאד, שאני משחק פה משחק, שבעצם זה 'נעשה לי כהיתר', אבל לא היתר ממש, כי איזה מין היתר זה, שאני התרתי לעצמי, תמיד עולות החששות, שבעצם, אני יודע שכתוב שאסור והכל, אבל לי משום מה נדמה שזה בסדר גמור לעשות איסורים, איך הגעתי למצב הזה? בגלל שאני, חטאתי פעם ופעמיים, וזה כבר נעשה לי כהיתר. [זהו! זו נקודת הכנות שבאדם, שהוא פשוט, ולא כל כך פשוט, כי זה אחרי יגיעה וחתירה, כמו שאומר רבינו, אבל בכל זאת, מהי הנקודה שמתחילים הענינים לזוז? כאשר הוא פשוט 'יודע' זאת, שאני במקום הזה, בגלל שזה נעשה 'לי' כהיתר, ואני בבעיה]. עַל־כֵּן אַף שֶׁהַשֵּם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ – כי זו הסתרה גדולה לחיות בצורה כזו, שהתורה 'מסכימה' למעשיו, זה כמו לקרוא את מפת הדרך הפוך, הרי התורה היא כמו מפה שמביאה את האדם להשם יתברך, וכשהוא 'הופך' את הצירופים, זה נעשה כמו שהוא הולך לדרך הפוכה, שכביכול, אין השם השם יתברך, וּכְבָר נַעֲשֶׂה לוֹ הָעֲבֵרוֹת כְּהֶתֵּר – שזה כבר מצב גרוע, שהתודעה שלו שנפגמה כששנה על החטא, הביאה אותו שהעבירות שהוא עובר, מעשיות לגמרי, הוא עובר ומרגיש היתר, עִם־כָּל־זֶה אֶפְשָׁר לצאת מזה, שֶׁיָּשִׁיב אֶל לִבּוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ – כאילו לבו מקשה ושואל עליו קושיה, והוא משיב לו תשובה, הרי הלב שלו נמשך אחר מעשיו שהסתירו ממנו את השם יתברך, וצריך להשיב אל הלב הזה, תראה מה קרה לך, זכור את אשר עשה לך עמלק, מאיזה מקום גבוה נפלת ולאיזה בור עמוק התגלגלת, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁנָּפַל – ממקום גבוה של חיבור לתורה ומצוות, של ציות לפסוקי וצירופי התורה כפי שניתנו בסיני מפי הגבורה, ושם נשמתך קיבלה את התורה עם הצירופים הנכונים שלה, ואתה, מחמת מעשיך, נפלת כל כך וְהִגִּיעַ לִבְחִינַת 'נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר' – שזו בחינת ההסתרה האחת, שהיא תחילת הקלקול, שזו ממש סכנה כל רגע, כי כל רגע זה יכול להפרם להסתרה היותר גדולה דלקמן, אבל גם כעת מאד קשה, ועל האדם לצאת משם מהר, שכבר עבירות נדמות לו כמו שעושה היתר, אז מה עוד צריך שיקרה? מחשבות כאלו, גורמות לו: וִיבַקֵּשׁ וְיַחְתֹּר – פה רבינו גילה לנו בפירוש, מהי דרך החתירה לצאת מזה, על ידי הבקשה, והקדים בקשה לחתירה, כי גם על החתירה בעצמה צריך הרבה לבקש מהשם יתברך, שבכלל אבין את הדבר הזה, עד שאחתור לדעת שכאן מלובשים אותיות התורה הממתינים להחזירני בתשובה עכשיו! ואז ארצה לצאת מהמצב ביש הזה, געוואלד ווי בין איך געפאלן אויף די וועלט, שאפשר לחיות בעולם הזה, לעשות עבירות, ולא לחוש בכלל שעושה עבירה ומתרחק מאור פני מלך חיים, ואז כשמשים אל לבו את כל זה, הוא עוסק הרבה בשיחה בינו לבין קונו, ומבקש ומתחנן להשם יתברך, שיעורר אותו דווקא על ידי זה, שמתחיל להתבייש מהמצב שלו, ויודע שזה מצב שהוא יצר לעצמו, אבל לא המצב הטבעי, הרצוי והמדוייק, וכל כך ירבה בזה, עַד שֶׁיֵּצֵא מִזֶּה – ומקלף את ההסתרה והופך אותה חזרה לגילוי אלוקות, מֵאַחַר שֶׁעַל־כָּל־פָּנִים 'יוֹדֵעַ מִזֶּה' שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר – צריך להבין שמלבד שזה משפט מסכם ומבהיר, שזה שאדם יכול להתעורר כי הוא יודע שהוא במצב קשה של 'נעשה לו כהיתר', אבל יש פה עומק, שרבינו רוצה, לעניות דעתי, להורות, שהעצה לעובדה ולמעשה פה, היא לדעת את הדבר הזה! לדעת, שהתירוצים הנחמדים שלנו הם פרי יצירתנו, ולא האמת האמיתית שבאה אחרי התבוננות הלב והידיעה, שהנה אתה משתנה, ומשנה ביחד אתך את התורה שאתה בעצמה מאמין בה, ופעם קראת את הצירופים אחרת, אז מה קרה היום? אבל כאן יש בשורה טובה, האדם מוכן להסכים שהיה פה מהלך אוילי מצידו, הוא זה שהפך את הצירופים הללו! פה טמונה הבעיה, ברגע הגילוי, ההיתר כבר לא יכול להיות היתר כמו מקודם, ואז אחרי החתירה והיגיעה והבקשה, מתבהר בדעתו כי אין כאן שום היתר כלל, הוא מתמסר אל האור של האיסור יותר מאשר קודם, וכעת הוא רק צריך לחזור בתשובה, ולקלף את כל ההסתרה הזו, שאפשר לחטוא ולחטוא, ולהיות נעשה כהיתר, חס ושלום.
אחי, אחי, לא היה בדעתי להאריך כל כך, אך רתיחת דברי רבינו הקדושים מפעפעת בנו, להתעורר מעצמנו, כמה אפשר לטעות בעולם, כמה אפשר לקחת צירופים קדושים ונוראים ולעשות אותם כלי משחית היפך הענין לגמרי, חס ושלום, וזה לא צריך להביא אותנו לשבירת הלב, כי אם להתעוררות טהורה, איזה דיבורים הם אלו, איפה נשמע בכל העולם הבנה כזו, כשאתה לא חוטא – השם יתברך בודאי אתך, וכשאתה חוטא – אתה מערבב כל כך את המציאות, אבל אתה לא רואה שבעצם השם יתברך אתך, ההפקרות הזו להפנות עורף זה רק חד צדדי, שמור רק לבני אדם טפשים כמונו, הוא יתברך, חי החיים, לא נעלם אפילו לשניה אחת, אבל כשלומדים ספרו של משיח, ספרו של הצדיק האמת, שממש גילה לנו נסתרות, כעת, התודעה הזו תהדהד כל הזמן: געדענקט גוט, יש השם יתברך, ויש מצוות, ואתה לא יכול להגיד יותר תירוצים. ההרגשה הנעימה שלך? תדע, שאתה סיכנת את עצמך באשליה הזו, כי אתה הבאת את עצמך למקום שפה הכל הפקר, אבל הנה אתה מרגיש, משהו מעקצץ לך, למדת בליקוטי מוהר"ן שיש בחינה כזו של הסתרה, ואולי אני בהסתרה הזו? אז סיכומם של מלים, הלימוד בספר הקדוש מביא את הידיעה הזו לתוך הלב, כי אנו לא לומדים סתם, הצדיק האמת צועק לנו מתוך ספרו לתוך הלב שלנו – מה זה פה? אתה עושה עבירות ואתה מרגיש שזה בסדר? תבחן את הלב שלך באמת, תציץ לתוכו, וממילא תבין באיזו דרגה אתה נמצא, האם אתה קשור לתורה ולהשם יתברך באמת, או שמתרופף אצלך כל הענין, ואתה סוחב אתך את התורה להרגעת המצפון? עצם השיח הזה עם הנפש, זה הטיפול הנכון שרבינו לימד אותנו איך מתייחסים לעבודה שלנו, כשאנו מרגישים שאנו נמצאים בהסתרה הזו.
שיהיה לך, אהובי אחי, שבוע טוב ומבורך, מלא מזל דקדושה, בגשמיות וברוחניות, ותזכה לעשות הרבה טוב למשפחתך, לעסוק בתורה ובתפילה כראוי, ולעשות חסד רב עם זולתך, וכן להפיץ את דעת רבינו בעולם.
ממני
עם כל הלב
אחיך שלמה ברוך.