מכתב קצב
התשובה של שבת סליחות
בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום שישי לסדר כי תבוא, כ' אלול, תשפ"ב.
לכבוד … שיחי'.
בלב הומה אנו מקבלים כעת את ערבו של יום השבת קודש הנקראת שבת סליחות, היינו לא רק שאנו מקבלים עלינו לומר סליחות במוצאי מנוחה, אשר אז 'קדמנוך תחילה', אלא אף כל השבת הזו נקראת – 'שבת סליחות', להורות על הקשר הגדול שבין שבת לבין תשובה, כי 'שבת' אותיות 'תשב', ואותיות 'בשת', כי בשבת נמשכת בושה ויראה עלאה על כל הדבקים בקדושת השבת, אשר בה מתגלה הארת גילוי אלוקות בעולם, ומי שיש לו שכל, מנצל כל שבת ושבת לקרבה גדולה לה' יתברך, בהיות התפילות של שבת ענין אחר לגמרי, אשר אז עלית העולמות כידוע, והקרבה לאל גדול נורא ונישא כזה, מביאה על האדם בושה גדולה מהשם יתברך, איך אני שקוע בחומריות כל ימות השבוע, והנה בשבת אני זוכה אל "קרבת אלקים לי טוב", ואיך אני מתנהג שלא בקרבה כל השבוע. אבל אין זו בושה של התרחקות ורתיעה, אלא בושה מתוך אהבה ויראה, מתוך רצון להתקרב יותר ויותר, מתוך נחמה פנימית בלב, שהעומק הזה שאני חש ביום הנשמה הזה – הוא באמת התחושה היהודית האמיתית שלי, אלא שבכל ימות השבוע אני נמצא בתוך חושך כפול ומכופל, כי אני צריך ונזקק אל צרכי העולם הזה, שהוא סכנה גדולה למהות הרוחנית שלי, ולא תמיד אני שם לב לסכנה הזו…
וסערת הסכנה הזו מבלבלת את האדם בעצמו, עד שבאמת חושב שאין לו כוחות רוחניים אמיתיים, ואין מה לעשות… זה מה שאני… זו מדרגתי… וזהו השקר הכי גדול של הכח המנסה את האדם, למען הבחירה והנסיון, שאדם יחוש נחות ולא שייך לכל עניני הקדושה, אבל כאשר מגיעה שבת קודש, הרי הוא מרגיש את האור הגדול בנשמתו פנימה, ואז הוא מצליח לתהות על עצמו האם לא רימו אותו כל השבוע במסכה הצרה מהתכנס, ההצגה הגדולה של הבעל דבר, כאילו נשמה קדושה כזו, נשגבה ומרוממת כזו, אין לה שייכות למקור הקדושה… וזה סוד 'שבת סליחות', שלא רק שאנו מבקשים סליחה בפשיטות מהקב"ה על כל מעשינו כל השנה כולה, אלא עצם השבת קודש, היא סוד הסליחה הכי גדולה, שאז אנו מבינים היטב עד כמה הטעו אותנו, וממילא כמה היינו שוגגים ואנוסים במעשינו הלא רצויים. ענין הבושת הזה הוא עי"קר גדול בקרבת אלוקים, וכמו שאמר רביז"ל למוהרנ"ת ז"ל: "ווערסט ריץ רויט פארן אייבישטער?",
ואיך זוכים לבושה? על ידי שמירת שבת כהלכתה, על ידי שמחת השבת, שהיא שמחת האלוקות, כי כל שבת היא סוד התשובה, סוד הבושת הנעים, כי להתבייש מהשם יתברך אינו מביך את האדם, הוא אינו חש שפל ובזוי, אלא בושה זו גוררת אחריה רוממות עליונה מאד, כי היא נקודת הדבקות של האדם החומרי בהשם יתברך, כי אדם שמתבייש מהאור של השם יתברך, הוא אדם שמרגיש את נוכחות האלוקות בעולם, מי שזוכה לבושה זו – זכה לדבקות הנרצית בהשם יתברך, וזו ההכנה שלנו הגדולה לקראת הראש השנה הקדוש והנורא, כי בראש השנה אנו ממליכים את המלך, אנו מכתירים את המלך, ואיזו בושה יש לאדם שהוא מלוכלך בעונות כל השנה, וכעת הוא מכתיר את צדיקו של עולם?! ואיזו רוממות ושמחה אנו מרגישים בראש השנה? כי הבושה של ראש השנה, הבושה של שבת, אינה בושה של שפלות אלא בושה עם חן נפלא להתקרב להשם יתברך, אשרי הזוכה לראש השנה כזה.
מסתופפים אנו בצלא דמהימנותא אצל הרבי הקדוש, שביקש אותנו לבוא אליו לראש השנה, וממשיך עלינו את תיקוניו הנוראים, את ההכנה הגדולה לקראת אורו של משיח אנו זוכים לעשות בכל נסיעה ונסיעה שלנו לאומן, לצדיק עליון כזה, שאפילו אחר הסתלקותו מהאי עלמא שפילה הוא עושה רבות למענינו, כי הצדיקים שכיחי יתיר בעולם הזה, יותר מבימי חייהם, והר"ה של רבינו בדורנו, הוא יותר נפלא ונעלה מאשר בימי חיי חיותו של רבינו, עם הוידוי דברים והאור הגדול שהיה שם… כי בהנקף השנים הרבות, ואורו של משיח שואף זורח מתוך הארה נפלאה בלב כל יהודי ויהודי, ו'קרבת אלוקים' עמוקה מביאה את האדם לידי הוד מלכות, לאור של ראש השנה, לאור של הדבקות והבושה מחי החיים השם יתברך, אזי כל נשמות ישראל מוכשרים להתקבץ אצל הצדיק האמת שעושה ראש השנה, שמחדיר הדר מלכות בלב נשמות ישראל, לא רק בראש־השנה אלא במשך כל ימות השנה.
וכשאדם עושה את מה שהוא עושה מתוך חיות של דבקות מהבורא יתברך, מתוך בושה והכרת הטוב שבכלל אני זוכה לעשות את רצונו יתברך, זהו ענינו של יומא דדינא רבה של ראש השנה, ואנו, שבחסד חנם מהשם יתברך עלינו זכינו לאור של ראש השנה אצל הצדיק האמת, עלינו לשמוח מאד, ולקבל בשלימות את דעת הצדיק בעבודת השיחה בינו לבין קונו, שזה גם סוד ראש השנה, כי הדיבור הוא מלכות, וריבוי הדיבור אליו יתברך היא התבטלות מוחלטת לשליט היחיד בעולמו, שכל זה הוא סוד ראש השנה, כנ"ל.
ואם תעיין היטב, תראה איך שכל מה שאנו לומדים לאחרונה בענין ביטול ההסתרה שבתוך הסתרה, הוא ענין ראש השנה, ענין הבושה מלפניו יתברך, ענין הבושה על זה שנסתר מאתנו האמת, ואיסור נעשה לנו כהיתר, רחמנא ליצלן. גוט שבת והמון טוב –
שלמה ברוך בלוי.