להחזיר את כבוד השם יתברך
ליל שישי לסדר שלח תש"פ
סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה; וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ (יט־כ־כא).
אחר בקשת הסליחה מה', שבאה עם האיזכור של "כגודל חסדך", שמזכירים להשם יתברך, כביכול, את גודל רחמיו וחסדיו, שאין חטא בעולם, ואין מקום נמוך בעולם, שאי אפשר לצאת ממנו ולזכות לתשובה שלימה לפניו יתברך. רחמיו של הקב"ה הם אינסופיים, כמו שהוא יתברך אין סוף ואין תכלית, כך גם ל'תכונותיו' כביכול (ברור שאסור לייחס לו שום תכונה אנושית, וזה רק כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע), אין סוף ממש. הרחמים של ה' אינם בערך ההבנה של הרחמים שלנו, כי הם אינסופיים ממש. כגודל חסדך, וואו.
וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה – הקב"ה הוציא עם ללא תורה, קרובים בתודעה שלהם לתודעה המצרית, ו'ספג' כביכול את כל התלונות שלהם, והוא נשא אותם כלפי מעלה, הוא כבר אז, הכין את עומק התדר של התשובה והסליחה, שאדם יכול להשתנות לגמרי, ולעקור את החטא כלא היה. ואז נשמעה הקריאה האלוקית המהדהדת עד סוף כל הדורות – ויאמר ה' סלחתי כדבריך, כמו שאתה דברת, כמו שאתה אמרת בדיוק, עם חסדיי הענקיים שלא כלים לעולם.
ואחר כל זה…
ואולם חי אני נאם ה' וימלא כבוד ה' את כל הארץ. המלים הנוראות הללו, משיבות את הכבוד האבוד, גם אחר התשובה והסליחה, שבאמת מוחקים את החטא מעיקרו, אבל איפה הכבוד של השם יתברך שנאבד? מה עושים עכשיו? רבונו של עולם אומר, הכבוד שלי ממשיך למלאות את העולם, כל רגב אדמה זועק על המציאות האלוקית, על האמת הזאת, על הרוח הגדולה, ואולם חי אני, החיים שלי אינם חיים של העדר מוות, אלא חיים במהות, חי החיים, שכל נקודה של חיות שיש בעולם נגזרת מהחיות הזו, האינסופית.
זה אמור להיות התדר הנכון שלנו, לחוות את החיים של האינסוף שמתגלה בתוכנו, כאשר אנו זוכים במהלך המסלול המוזר של החיים להגיע אל הכרת הבורא יתברך, להבין מי חי בתוכנו, מי מחיה את כל היקום בכל רגע ממש, ולא שנחזור על הדברים בדרך של דקלום, כי כך כתוב בספרים, אלא לחוות את זה מתוך חויית הנפש, שהאמונה הזו תהיה חלק מההויה שלנו, זה עומק התשובה באמת, כך חוזרים אל השורש שהתנתקנו משם.