'פֵייבוּשׁ אִישׁ קַל' וּמְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ!"​

מַעֲשֶׂה נוֹרָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'תּוֹלְדוֹת־יַעֲקֹב־יוֹסֵף'
(פָּרָשַׁת בֹּא, דף מג ע"ב):

מָשָׁל אֶחָד שָׁמַעְתִּי, שֶׁאָמְרָה אִשָּׁה אַחַת[1] מִקְהִלָּה־קְדוֹשָׁה מֶעזְבִּיז, בְּלָשׁוֹן רוּסְיָא: "יָפֶה בָּחַרְנוּ לָנוּ אֶת אֱלֹקֵינוּ, אֲבָל גַּם הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יָפֶה בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי 'פֵייבוּשׁ אִישׁ קַל' וּמְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ!"[2]; עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְגוּפָא דְּעוּבְדָא – כָּךְ הָיָה, כִּי בִּזְמַן הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הָיָה תַּלְמִיד־חָכָם אֶחָד בְּשֵׁם 'פֵייבוּשׁ' שֶׁשִּׁנָּה וּפֵרֵשׁ, וְנַעֲשֶׂה קַל מְאֹד, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה כִּמְעַט עֲבֵרָה בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא עָבַר עָלֶיהָ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן – וְהָיָה נִקְרָא בְּפִי כֹּל בַּכִּנּוּי 'פֵייבוּשׁ־אִישׁ־קַל'. וּמֵחֲמַת זֶה לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִם בְּנוֹתָיו הַכְּשֵׁרוֹת, כִּי אַף אֶחָד לֹא רָצָה לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ, כַּמּוּבָן, וְעָקַר דִּירָתוֹ לְמֶרְחַקִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ אוֹתוֹ, וְהִתְחַפֵּשׂ לְאִישׁ יָרֵא וְחָרֵד, וְשָׁם הִצְלִיחַ לְשַׁדֵּךְ אֶת בִּתּוֹ עִם חָתָן תַּלְמִיד־חָכָם, וְעָלָה בְּיָדוֹ לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ לִזְמַן־מַה, אֲבָל אַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁשִּׁדֵּךְ אֶת בִּתּוֹ הַשְּׁנִיָּה לְבֶן תַּלְמִיד־חָכָם[3], אָז כְּבָר נוֹדַע לְכֻלָּם שֶׁהוּא 'פֵייבוּשׁ הַקַּל', אֲבָל לַמְרוֹת זֹאת – לֹא בִּטְּלוּ אֶת הַשִּׁדּוּךְ, כִּי בִּתּוֹ הָיְתָה אִשָּׁה כְּשֵׁרָה, וְגַם נוֹדַע לָהֶם עַל־פִּי שְׁאֵלַת־חֲלוֹם, שֶׁחָתָן זֶה הוּא זִוּוּגָהּ הַנָּכוֹן מִן הַשָּׁמַיִם.
בְּמַהֲלַךְ הַחֲתֻנָּה אָמַר אֲבִי הֶחָתָן אֶל פֵייבוּשׁ: "שֶׁמָּא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁתַּחְזֹר בִּתְשׁוּבָה?! עָנָה וְאָמַר פֵייבוּשׁ: "עַתָּה אֵינִי יָכוֹל, אֲבָל אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ מָתַי אָמוּת, אֲזַי שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי מִיתָתִי הָיִיתִי שָׁב בִּתְשׁוּבָה"… וּבִקֵּשׁ הַמְחֻתָּן, שֶׁיִּתֵּן לוֹ תְּקִיעַת־כַּף עַל זֶה, וְנָתַן לוֹ. וְהַמְחֻתָּן הִבְטִיחַ לְהוֹדִיעוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי מִיתָתוֹ.
הַשָּׁנִים עָבְרוּ, וְהַמְחֻתָּן הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, וּפֵייבוּשׁ שָׁכַח לְגַמְרֵי מִתְּקִיעַת־הַכַּף שֶׁלּוֹ. פַּעַם בְּאֵיזֶה לַיְלָה בְּשָׁכְבוֹ עַל מִטָּתוֹ, הִנֵּה פִּתְאוֹם נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת, וְאִישׁ לָבוּשׁ לָבָן נִכְנַס לְחַדְרוֹ, וְאָמַר לוֹ: "בָּאתִי לְהַזְכִּירְךָ אֶת תְּקִיעַת כַּף שֶׁהָיְתָה לָנוּ בְּיוֹם כְּלוּלַת בָּנֵינוּ, בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים אַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם וְעָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה!", וְנֶעְלָם מִמֶּנּוּ.
וְהִנֵּה פֵייבוּשׁ נִבְהַל מְאֹד, וְהִתְחִיל לִצְעֹק וְלִבְכּוֹת עַל נַפְשׁוֹ מֵאֵין הֲפוּגוֹת, וְקָרָא לִשְׁנֵי חֲתָנָיו, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיִּקְּחוּהוּ לַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב – כְּדֵי שֶׁיּוֹרֶה לוֹ אֶת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ, צִוָּה אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ וְלִלְמֹד כְּשֶׁהוּא שָׁרוּי בְּתַעֲנִית מִשַּׁבָּת־לְשַׁבָּת, סָבַר וְקִבֵּל, וְהִתְיַשֵּׁב לִלְמֹד. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִרְגִּישׁ שֶׁכִּמְעַט תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וְאָז נִכְנַס אֶחָד לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ עִם פַּת לֶחֶם, שֶׁזֶּה הָיָה הַ'בַּעַל־דָּבָר' שֶׁבָּא לְנַסּוֹתוֹ, וְאָמַר לוֹ שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ עַד פִּקּוּחַ־נֶפֶשׁ וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכֹל, וְנִגַּשׁ פֵייבוּשׁ לַכִּיּוֹר לִטּוֹל יָדָיו לִנְטִילַת־יָדַיִם, כִּי לֹא רָצָה לֶאֱכֹל בְּלִי נְטִילַת־יָדַיִם, אֲבָל לֹא הָיָה מַיִם בַּבֶּרֶז, וְהָלַךְ לְחַפֵּשׂ מַיִם בַּבּוֹר, וְגַם הוּא הָיָה רֵיק מִמַּיִם, וְהִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ לָלֶכֶת לַמִּקְוֶה, שֶׁבְּוַדַּאי שָׁם יִמְצָא מַיִם, אֲבָל גַּם הַמִּקְוֶה הָיָה רֵיק… וְאָז הֵבִין שֶׁהַכֹּל מִן הַשָּׁמַיִם לְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲבֹר עַל צִוּוּי הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב אוֹ לֹא, וְאָמַר: "אִם כֵּן, אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִמְסֹר אֶת נַפְשִׁי!", וְרָצָה לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה הָרֵיק…
וְאָז הִרְגִּישׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁאָחֲזוּ אוֹתוֹ, שֶׁזֶּה הָיָה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר לוֹ: "פֵייבוּשׁ! מְסִירוּת־נֶפֶשׁ כָּזוֹ רָצוּ לִרְאוֹת מִמְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וְעַכְשָׁו הִתְכַּפְּרוּ לְךָ כָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ, וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבְךָ"… וְעַל זֶה הִתְכַּוְּנָה אָדְל בַּת הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב[4] לוֹמַר, שֶׁיָּפֶה בָּחַר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּנִשְׁמוֹת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי 'פֵייבוּשׁ־אִישׁ־קַל', וְאַף־עַל־פִּי־כֵן מְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ. כִּי הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים אֵיךְ לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמוֹת־יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, וְאַחַר־כָּךְ מִתְפָּאֲרִים עִמָּהֶם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת[5].

הערות

[1] מְקֻבָּל, שֶׁ'הָאִשָּׁה הָאַחַת מֵהָעִיר מֶעזִ'יבּוּז', הָיְתָה הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדְל ע"ה בַּת הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע (מֵהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל הַ'צֶּמַח־דָּוִד' מִסְּקָאלְיֶא זי"ע).
[2] וּמַמְשִׁיךְ שָׁם בַּ'תּוֹלְדוֹת': 'וּבָזֶה שֶׁבָּחַר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּיִשְׂרָאֵל אֵין זוֹ תְּמִיהָה, כִּי אִתּוֹ הַמַּדָּע וְהַחָכְמָה, וְיוֹדֵעַ מַעֲלַת וּמַדְרֵגַת יִשְׂרָאֵל מִכָּל עַם, אֲבָל יוֹתֵר חָכְמָה וָמַעְלָה גְּדוֹלָה אֵיךְ נוֹדַע לְיִשְׂרָאֵל מַעֲלוֹת וְשֶׁבַח הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ, שֶׁאֵין לְהַשִּׂיג מַהוּתוֹ, רַק מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו'…
[3] שֶׁהָיָה אֶחָד מִבְּנֵי הֵיכָלָא שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע.
[4] רְאֵה לְעֵיל בְּהֶעָרָה 1.
[5] עַיֵּן בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'וַיַּגֵּד־יַעֲקֹב', מֵהַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי יַעֲקֹב־חִזְקִיָּהוּ מִפָּאפֶּא זי"ע (לֶךְ־לְךָ) אֶת הַסִּפּוּר בְּקִצּוּר; וּבְהַרְחָבָה מוּבָא בַּסֵּפֶר 'כָּל־סִפּוּרֵי־בַּעַל־שֵׁם־טוֹב', בְּשֵׁם הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן כַּהֲנָא מִסְּפִּינְקֶא זי"ע, שֶׁקִּבְּלוֹ מִצַּדִּיקֵי־אֱמֶת. וְעַיֵּן בַּ'תּוֹלְדוֹת' מַהֲדוּרַת 'מָכוֹן־נַחֲלַת־צְבִי' (כְּרַךְ שְׁמוֹת, עַמּוּד סא), וּבַהֶעָרָה שָׁם; וְכֵן מַאֲמָר מַקִּיף עִם כָּל הַגִּרְסָאוֹת שֶׁל סִפּוּר זֶה, בְּקֹבֶץ 'אֲסוּפוֹת' (גִּלָּיוֹן 9, עַמּוּדִים 36־30).

*

שיעור אודות הסיפור – והלימוד ממנו

המרידה היחסית במלכות שמים, שהיא נקודת הבירור – הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. הפגישה של כל יהודי, במרידתו הוא, בשינוי שלא בא – שלו, בשאלת השאלות הזו, שמא הגיעה השעה… אפשר שאתה מפספס את יעדך בעולם? מרן הבעל שם טוב זי"ע פעל בעליונים ובתחתונים, השפעתו העצומה לכל הנוגע באדרת אורו, היא בעיקר בנקודה שיש שייכות בין הבורא לנברא – קיימת, פועלת ותוססת, וביחוד נשמת ישראל, אף אם היא תרד למקום הכי נמוך, אף כי הכל כבר יודעים כי פייבוש איש קל – היינו מיסגור המקובל גם על הקרבן… האדם מתרגל למצבו, כבר כולם יודעים, והוא גם יודע, ובתוך התודעה הפגומה הזו – הוא פועל וחי, מנסה להסתיר כשיכול, וכשכבר כולם יודעים, רוכב שמים בעזרו על ידי שאלת חלום. כל הנתונים של הסיפור מסבירים את התרדמת שלו, החיים שלו זורמים, הוא נתקע עם הבנות? אין בעיה… זורמים עם האפשרויות, לא מכניסים את הילדים למויסדעס? אין בעיה! – יורדים למתחתרת, כל זה הוא בעיקוף השאלה הנשמתית – שמא הגיעה השעה…
גם התקיעת כף שלו, היא אמירה מאד מיוחדת. זה הפוקר, הכמעט כופר, המתנהג כמו גוי – פתאום נדרש לשיח אודות השעה שתבוא… הוא מבטיח, הוא נשבע… תקיעת כף! מה זה אומר? זה שבפנימיות הוא תוקע עצמו בתקיעה עצומה באמת ובאמונה. הסיפור מבאר לנו אודות החקיקה הזו בתוככי נשמות ישראל – שיש שם מקום שבו האומר יאמר – אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי!
התיקון שלו, התיקון שלנו – מפליא עד מאד, מרגש את כל כוחות הרגש שלנו, והמוחין מביעים שלמות ואור… נדרש, ממש נדרש, כדי לחזור בתשובה, לקיים את ההבטחה ההיא, התקיעת כף… אודות השעה היא – ומה נדרש? מסירות נפש! ממש למסור את הנפש, את הרצון, את כל העצמיות – על מזבח הדבקות בו ית'.
עד שאכן הגיעה השעה… [והשעה זו, ההוא יומא… מגיעה לכל אחד, לכל אחד ממש, לכל יחיד שחי – ממש].

הגעו בנפשכם. מדובר באדם שכל כולו הוא היפך מסירות נפש. גם ה'הורגנו עליך כל היום' שיש ליהודי כשר ביום יום – אין לו. הצופה ומביט בארחותיו נבעת מהתיעוב. פרומיל של מסירות נפש – האיש הזה לא מגלה. נפשו יצאה בתאוותו, הב והב ואינו מוסר כלום.
ועל זה ידוו כל הדוויים, כל העובר נד לו – לא קיימת בנבכי נפש החוטא הלז, הפייבוש הקל הזה – את המתנה הגדולה שיש ויש לכל אחד מישראל אשר לא נזרקה בו כו', הוא חסר אותה. אין לו את זה. הוא לא מודע למציאות האלוקית בכלל, וממילא לא שייך שהוא ימסור את נפשו על מה שאינו מענינו, והענין האלוקי, כפי הנראה – ממש לא מענינו. כך היינו חושבים, וכך אכן אנו רואים את הפייבושים, אטומי המבע וחסומי הרגש, פגומי המוח וסגורי הלב… כלום, נאר תאוות, רק התרחקות.
אך לא!
בא ה'בעל שם טוב' הקדוש לעולם. ועוד לפני שהוא מרעיש ומרגיז עולמות עליונים ותחתונים באותיות הקדושות שלו, הוא קורע קודם כל את סגור לבו של כל פייבוש ופייבוש שהיה, ויש ויהיה… כאשר נפרע הלב לבית חללו. ורואים איך פייבוש הלז, מוסר את הנפש הקדושה שלו, עד שמעורר מה שמעורר – 'אהבת קדומים' של לכתך אחרי במדבר… ומגלה במו מסירות נפשו המפתיעה את המושג המרחף בחללו של עולם – כולך יפה רעיתי ומום אין בך!
הסיפור הזה, של זעקתה הטהורה של אותה אשה צדקנית, ז"ק דמרן, טוב לה שתהדהד מסוף העולם ועד סופו, תגיח ותגיע עדי פנימיות לבבו של פייבוש האישי שלנו – ה' משתבח במסירות נפש של אותה שעה.
ואותה שעה? כלום אינה השעה הזו?!