שִׂימוּ לֵב לַצְּרָכִים…
י"ח בתמוז תשפ"ב
עולם הצרכים הוא עולם לא מודע, הרבה מהרעשים שהחיים ננטשים בגינם, מקורם לא אחרת מאשר בצרכים לא ממומשים, לא שתמיד אפשר למלאות צרכים, אבל אפשר להיות מודע לקיומם ואף חובה לעשות כן, כי אז האדם יודע מה חסר לו ולמה, לא כן כאשר הוא מלביש את הרעיונות שלו בגבהים שהוא לא מכיר, ואינם אלא צרכים פשוטים ממומשים על ידי כך בעצמו או שלא, אבל אז הוא מהסס בבושה של בני אנוש לסלול דרך אמיתית יותר, גם ההארות הכי בטוחות במדענו, אינן אלא נסיון כלשהו שלנו לגעת באמת במקום גבוה שלנו, אבל בתנאי שהוא יהיה שלנו… ככל שאנחנו מסירים את ישותנו מהאידיאה, היא הופכת לספיר גזרת האור, היכנסות פנימה ולו במעט להיכל האור, מחשיך משהו בצללית שלנו, זה לא שהנוכחות שלנו לא חשובה, אלא אם תרצו, זו נוכחות אמת, המסכימה להתמסר למציאות הגבוהה המניעה את הכל, להשאב אל האמת בלי מאמץ, להגיע לשם נדרש מאמץ לא קטן, אך כשמגיעים לשם, ליעד הנכסף של השלוה הנשמתית המתמסרת, שם האור מאיר ללא תעוקה, הוא אינו מסוכסך עם החומר, הוא מתלבש דרכו בהרמוניה, אין זו אמונה בלבד אלא מציאות, למרות שאמונה בלבד היא אימון בלבד, שזה בעצם הכל, להתאמן לחיות את המציאות כפי שהיא, אור ודעת, חיות ושכל, הארה וקיומיות, האלוקים אשר עשה את האדם ישר, גם אחראי כביכול להמה בקשו חשבונות רבים, לא שהוא מרוצה בזה כיעד, אך בלתי נמנע שהאנוש האנוש הזה לא יצבע את בגדי הלובן שלו בחשבונות רבים מכתימים כל טוהר, שם ההבטה לעולם הצרכים קריטית לגמרי, כי אז אנו פשוט רוצים את מה שאנו צריכים, כדי ללמוד מה אנו באמת צריכים ומה אנו חושבים שצריכים, זהו בית ספר בפני עצמו, שאתה בוחר לשבת בספסל לימודיו, ואיש לא יכפה עליך את זה, מקסימום ינסה להטיף ולחנך, אשרי לו, אך בסופו של דבר הקביעה מהי צורך ומהו לא, תחתום בדם לבך, אתה בעצמך. אם תאמרו, מה אכפת לי מהות ועומק, צריך באמת או לא צריך באמת, כי לא צריך באמת, לא מביא תפוקה, אלא מעגל בהרחבת יתר את מעגל החלל הפנוי, כאשר יש חסר מתמשך ומבקש להתמלאות כאילו לא היה אתמול, עלינו לחשוד בו שהוא אינו משרת אותנו באמת.