עניות או דקדוקיה?
שאלה: הגמרא אומרת (חגיגה ט, ב) – שגור בפי הבריות נאה העניות ליהודים כמו רצועה אדומה לסוס לבן ולכאורה, איך זה "מסתדר" דברי חז"ל (עירובין מא, ב) אשר "דקדוקי עניות" הם משלושת הדברים שמעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו. ולפי זה הפלא עצום וכי דבר שיכול להעביר את האדם על דעת קונו הוא הנוי של העם היהודי?
תשובה: כדי להבין את ההבדל בין דקדוקי עניות לא מומלצים שגנותם מפוזרת ברחבי ים מקורותינו לאין ספור לבין 'נוי העוני' המהדר את דמותו של היהודי הנכנע, עלינו להבין לעומק את המאמר הזה, וללמוד את המסר המיוחד שמבקש לבטא.
המשל המדגים את הסוס היפה והלבן כשחגורתו הארגמנית רק מבליטה את יופיו, לא מספר על סוס מכוער ובעל איכות נמוכה, כשרק האודם מנסה לחפות על המצב הבלתי תקין. ההיפך, כאן מדובר בסוס לבן, יפה, גזעי, איכותי… כשהצוואר האדמומי מבליט את היופי הבוהק מלובנו ואצילותו של הסוס המיוחד.
הנמשל, בדומה למשל, מלמד אודות עניות מסוג מאד מיוחד, עניות שיש עמה עשירות פנימית עתירת תוכן, חוסר, ככל שיהיה רע ומעיק, אם הפנימיות היהודית לא נסרכת אחרי החוסר החומרי, ונותרת בעינה כיציבה שאינה מושפעת ממקרי החיים ומאורעותיו השונים הרי שאין כאן 'דקדוקי' עניות. העניות הופכת למצב, שההכרח לשנותו אבל אינו מהות.
טבעו של עולם לראות בבעל האמצעים, איש יקר ונכבד, אף אם הוא באמת כזה, עושרו הוא הראווה שבו מביטים הכול לא על הפנים ההדור והנאה. העם היהודי, כאותו סוס לבן שהינו יפה מצד עצמו וגזעו המשובח, אם תבוא העניות חלילה (נוותר עליה… מה אתם אומרים?) היא לא תכער את הלובן היהודי הבוהק והמאיר, ההיפך, הנתונים היהודיים המשובחים יובלטו ויודגשו, דווקא בהקשר של אודם העוני… הנה, אין להם כלום אבל יש להם הכל.
בלשון המשנה מצאנו את הביטוי 'ענוה' בהקשר של 'עניות', אין זה רק משחק מילים מקרי, העוני הוא משורש ענוה והכנעה רבותינו במשלם אודות הסוס הלבן ירדו לסוף הנפש היהודית הקדושה, שעצם יפעתה מתבלט באור רבגוני כאשר על הכול מנצחת מידת הענוה שהיא הגדולה מכולן היא, תבליט את העשירות הרוחנית הבלתי מסולאת כח לולא היא, ענוה, עניות נפשית נכנעת אין ערך לשום דבר טוב.
מכאן אנו למדים, שגם היהודי העשיר, בעל הנכסים והממון, עליו לענוד לצוארו הלבן את אותו נוי יהודי עתיק המשביח את שיעור קומתו של האיש הישראלי המתוקן, וכדוד המלך בשעתו, שחלש על האימפריה היהודית והיה משופע בהוד מלכות, וכינה את עצמו, "יחיד ועני", ועוד שלל כותרים דוגמתם.
ללמדנו, כי העניות, זו היהודית, לא של ההתראות הבנקאיות שאינן מעודדות… אין לה שום קשר עם עצמים חומריים, היא הרוח הנמוכה שהתברכו בהם בני זרעו של אברהם שהיה כבד מאד בכסף ובמקנה, ולבו היה רך ונכנע לפני קונו הסוס הלבן בהתגלמותו ההדורה.
מי יודע, אולי כאן 'עלינו' על איזושהי סגולה נדירה להתעשרות שיש בה ממש! הלוא מבינים אנו, שלעניות יש תפקיד במהותה, היא באה, עם כל כובדה וצרותה להצביע על מקור השפע והכוח האמיתי, כלומר, להשפיל את הגאים, ולהושיב את האדם היהיר מעצם טבעו החומרי במקומו הנכון. אם כך, דיינו כאשר אנו קולטים את המסר הפנימי, ולעטיפה… המרירה משהו, איננו צורכים עוד…
אם נשכיל לחיות ברוח עשירה, ונחיה כעשיר לבן עם אדמומית של הכנעה, שוב לו יהיה 'צורך' עליון כביכול, להורותינו שיעור באמונה והשגחה פרטית במסלול הקשה והלא נעים, הלוא טוב יותר שנשכיל להבין את הלימוד העמוק הזה, עוד בטרם יבואו ימי הרעה לאלפנו בינה, חלילה.
הנה כאשר נסכם ונדע, כי יהודי הוא לא עני, ויהודי הוא לא עשיר הוא 'בסך הכל' נציגו של האלוקים עלי אדמות, הרי שהגיחוך בהתנהגות בעלת דקדוקי עניות מתעצם ומפליא כאחד, אין לנו נגישות לחומר הזה לטוב או למוטב. אנו מתייחסים לצורך הנואש שלנו בכלכלה רחבה כצורך בלבד לא כעצמות מהותית, וזה ההבדל בין עניות שמרחיקה מבורא העולם, של העני הסופר את פרוטותיו, לבין העני, הנושא עין לשמים ויודע כי ישועתו מובטחת מעגל ההכנעה הנדרש הוכיח את עצמו.
מספרים, שפעם הגיע אל הרבי מקאצק, חסיד עשיר, והרבי הפטיר לעומתו: רציתי להעניק לך מתנה יהודית עתיקה כשבכוונתו לציידו באותה מסגרת אדמומית מדוברת… החסיד שהיה סוחר ממולח, לא איבד את עשתונותיו וענה במהירות: רבי, מקובלנו, סוחרים ותיקים, שאין משקיעים את כל ההון העצמי במסחר אחד, חשוב ככל שיהיה… הרבי חייך, ואמר, הלך לך…
לסיפור חינני זה יש משמעות, מן השמים מבקשים מאתנו הכנעה! אם נצליח לשלם על זה במעט, ברצון הטוב, באיכות העשירה שלנו, בתוכן, בפנים הרי שהרווחנו את המשובחת שבסחורות במחיר זול. אחרים, יצטרכו לשלם על זה בכל הונם לא חבל? והלואי שיהיה לכל בית ישראל שגשוג כלכלי שאינו פוסק לעולם. תגידו אמן.