פרק חמישי – הדבק במדותיו
הרצון של הבריאה להכלל בהשם יתברך, גורם לפעילות בבריאה להזדקק זה לזה, ולגרום על ידי כך לבריות ליטול את הנהגת הבורא ולאמצה כדרך חיים לעצמן. אם תתבוננו בעולם, תגלו כי אין אפשרות ליצור שום חברה מתוקנת ללא מעגל ההשפעה הזו, הדומה להפליא למעגל השפעת הבורא. כי הלוא מי נותן לכולם תמיד? רק הבורא.
כל הקשר בין בני אדם, אמור להתנהל דרך נתינה, גם בעולם המסחר, כאשר הבסיס הוא רק רווחים חומריים, תגלו בעומק, כי לא ניתן להתנהל בלי להזדקק לעזרה של אי מי, ואני מדבר עד הפרט הקטן, כמו שתיית קפה בסיומו של עסק. כל קשר עם בני אדם, אמור להעיר את הנקודה האלוקית הנותנת, ללא קבלת תמורה, וככל שתחסר הנקודה הזו – חסר בקשר, וגם ההצלחות החומריות לוקות בחסר.
והלא דבר הוא, שבאורח עקיף רימז לנו בורא עולמות איך צריך להתנהג בחיים, דרך התכונות האנושיות גרידא, כך יצר הקב"ה עולם שלם של נתינה, הורים נותנים לילדים, ילדים בבוא העת נותנים להוריהם וכו', וכן על זה הדרך. אם במהלך החיים התכונה האנושית הבסיסית של מוסר וחמלה לא מתקלקל – האדם מגלה את הרצון האנושי העז להיטיב, בתוככי נפשו, ובשיא הקלות הוא יכול להמשך אל התכונה הזו, להעצימה ולהפרותה.
השאלה היא, האם מתקלקלת התכונה, במהלך שנות חיי האדם? התשובה היא: כן! ולחלוטין… כאשר מתרגל האדם להפרות את נקודת האגו שבו, עליה דנו בפרקים הקודמים, הוא משחית את החמלה הטבעית שבו, וגורם לאישיות שלו להפוך לאישיות בלתי נותנת, אם כי, מעט מן הרצון לתת, שהוא יסוד האדם ישר מלידתו, עדיין נשאר תמיד. עמו הוא חי, ועמו הוא יוצר עולם יפה סביבו.
למה זה חשוב כל כך, מה אכפת לנו אודות התכונה הזו. הידיעה, כי אנו נבראנו בצלם אלוקים, גם במובן הרוחני של הענין, ותכונות אנושיות טובות, הן תכונות־בת של הענין האלוקי, אנו מתעוררים ביותר אל ההכרה הזו באלוקות. וכפי שאמרנו, ככל שנכיר יותר את פנימיותנו כהכרה אלוקית, אנו מתעלים ללא גבול, אנו כאילו אומרים לבורא – אנו ברואיך ואנו כמוך, כביכול. יש עשיית חסד שבאה למלאות אגו, ויש עשיית חסד שבאה לעשות את המובן מאליו, את נקודת ההשפעה האלוקית שבעולם, אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם.