איך נאהיב על ילדנו את הימים הנוראים?
הנפש היהודית מוזנת הרבה מחינוכה הראשון. צביון פסיעותיו הראשונות של העולל בדרכי היהדות, נותר על כנו עד זקנה ושיבה, ביטוי מושלם לפסוק (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"…
רבים מעידים, שהמראות הפנימיות שעלו בעת שהרב'ה בחיידר סיפר על רבי אמנון ממגנצה והנתנה תוקף שלו, עדיין מלוים אותם, בכל שנה ושנה, אף כי שערותיהם הלבינו זה מכבר… ללמדך, שאת התחושות המתלוות לימים אלו ומשמעותן יוצרים אנו במו חינוכנו.
יום כיפור, יום הקדוש, הוא יום הימים, הגבוה מעל גבוה, נתפש להוותנו אצל כמה מאתנו, כיום מעיק ומענה, נכון שצריך לענות את הנפש באותו יום, אבל העינוי הוא רק מחמישה דברים, ולא מהרגשת מתיקות יהודית. מסכן מי שאינו חש אותה ביום כיפור.
גם אם הבטן תובעת את שלה, והעינוי יוצר מצב של המתנה לַרוֹגַלֶה של מוצאי צום, יש בכוח של הדבקות הגדולה של יהודי בקדושתו של יום להמיר את הציפיה החומרית הזאת למשהו גבוה ומנושא לאין ערוך.
ולא, אין זה מתחיל בעת זקנה ושיבה אלא עכשיו, בלבו הרך של הילד.
העיסוק סביב קדושת הימים האלו, אמור להיות באוירה של שמחה קדושה, הילד שיושב עם האב בסעודה המפסקת, כדאי שישמע כמה וכמה ביטויים של עונג ושמחה על עוצם זכותנו להתענות ביום קדוש זה, ומה זה הצורך באוכל למול הזכות שאנו מקבלים היום – באהבת השם וסליחתו.
כיון שבאופן טבעי, הצם סובל, יכולה חלילה להתקשר האסוציאציה שלו מיום כיפור עם סבל ואי נחת, אך מי שצם למען מטרה נעלית ומהנה יותר מאוכל, עשוי לזכור את המהלך הזה כנעים יותר, לכן גם אם ישכיל בימי בגרותו על קדושת הימים הנוראים ובפרט יום כיפור, עדיין קיים חשש כי התחושה הלא נעימה תהיה שם.
את החיסרון הזה אמור להשלים החינוך לשמחה של תענית, לריוח העצום והנפלא שיהיה לנו כאשר אנו מתענים ביום הקדוש הזה.
כי זאת עלינו לידע, שהתפילות הארוכות, העמידה בבית כנסת צפוף וכיוצא בהם, כל אלו מסוכנים מאד עבור נשמות רכות שמפגשם הראשון עם היהדות הוא של סבל ועינוי. כדאי לרפד את ההתמסרות הזאת עם הדברים האמיתיים שיש ביהדות, "וגילו ברעדה" כתיב…
הסיבה האמיתית שיש ילדים שמדווחים על סלידה מימי טוהר אלו, נעוצה בדרכי החינוך שסיגלו מוריהם כלפי הענינים הללו. אנו כהורים ומלמדים, חייבים לערוך בדק עצמי מדוקדק, האם אנו עצמנו נהנים באמת מיום כיפור וקדושתו הנשגבה, כי בחוסר ענין אמיתי פנימי – לא נוכל להעביר תחושה של עונג בהקשר לימים הנוראים.
איש חינוך שבעצמו סובל מהיותו מתענה ומתפלל, ינתב את שיחותיו למסירות נפש, התבטלות, כפרת עונות הכרוכות עם קשיים אדירים, הלב הרך שיפנים את המסר, עלול חלילה להתקומם, ולומר: "איני רוצה" – – –
רק איש רם מעלה, המבין את החשק העצום שחושקת נשמה יהודית לקדושת יום הכיפורים, ויודע להכניס מתיקות בכל פיוט ובכל סליחה, זה יכול להעביר את התחושות הללו לילדים רכים, כי באמת אין הבדל בין צעיר למבוגר, הגרעין התובנתי ישנו גם בילדים, עלינו להפריח שם את השממה.
עדות לחשיבות דרך ההעברה בחינוך של תחושות וערכים הוא הסיפור הטראגי של רבי אמנון ממגנצה, שהוא בעצם, סמל לדיכוי עמנו בכל העיתים, כאשר ניסיתי לספר אותו לאוזניים שלא שמעוהו מעולם, גיליתי זעזוע וחרדה נוראיים על פני השומעים, אך אנו, כיון שנפגשנו עם הסיפור בהיותנו שיים רכים וטהורים, מפתחים אנו בעקבות הסיפור הזה, תובנה יהודית פנימית, אשר מעניקה לנו חשק עז להיות כמוהו, ולפחות להזדהות עם מעשהו ולא להתלונן על הגורל היהודי…
במקורות המוסר והיראה, קיימים אינספור ניגודי התייחסויות לעולם הדין והמשפט האלוקי, כאשר מצד אחד אנו בוכים ומתענים ומכים על חטא, ומאידך אנו לבושים לבן וחגיגי, ויום שמחת מחילת עונות הוא לנו. כך שאנו מסיקים, שליהדות שפה משלה כיצד להגדיר התנהגות של ימים נוראים.
את השפה הזאת עלינו ללמד את בנינו ובנותינו, בשיחה נעימה מקדימה, נברר אתם יחד את התחושות שנלוות להם באותו יום, אם נגלה, שהם מתעצבים כי קרב יום, ומתאנחים אנחת רווחה במוצאו, עלינו לעשות עם זה משהו, החוש היהודי לא מפותח דיו, יש לנו אתגר, לפתחו ולהבריאו. צום ותענית כן, עצבות ומרה שחורה לא.
מספר רבי נחמן בסיפור "מעשה מבעל תפילה": 'אצל אלו האנשים, שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סיגוף גדול, יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מן הסיגוף גדול או מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם'.
החינוך הזה הוא קריטי מאד, יהודי שנהנה להיות יהודי, הוא יהודי של יום כיפור, הוא לעולם יישאר כזה, וכך יחנך את בניו אחריו לשמור את דרך השם…