כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
האתרוג, הלולב, ההדס והערבה מרמזים כידוע על ארבע סוגי העם, כמאמר רבותינו הקדושים במדרש (ויקרא רבה ל, יב):
פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.
כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא יקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה.
הבנים שלנו, גם הם בעלי מאפיינים שונים, אין אחד דומה לזולתו, כל אחד נוטה לכיוון מסוים למרות שהיינו רוצים בכל לבנו ונפשנו שישית אל מקום אחר פניו. איך אומרים? ילדים אי אפשר לבחור.
אי אפשר לבחור, אבל אפשר ללמוד קצת מההתייחסות של המדרש על ארבעה חלקי עם ישראל, ולהקישה אל ההתייחסות לפרי טיפוחנו בבית, ובמיוחד לצפות בכנות לקיום ההבטחה: 'בשעה זאת אני מתעלה'.
הטעות הרווחת כאילו האתרוג הוא זה שינחילנו נחת רוח אמיתי, לעומת הערבה שמטעימתנו טעם ללא טעם, טעם ערבה תפל ומעורר גועל – היא טעות קריטית לחלוטין, משום שבתוככי האדם עצמו יש ערבה, ויש הדס, ויש לולב ויש אתרוג. שום כוח מהארבעה אינו מיותר, אדרבה! אלו משלימים את אלו.
הרעיון העמוק שבאגודת המינים מלמדנו יסוד חשוב בחינוך, יסוד היסודות הייתי אומר. משום שאם נסתכל על הערבה למשל כפרט, הרי שאיננו רואים שום 'תכלית' בסיפור הזה, לשם מה אנו עמלים כל כך אם אנו רואים תוצאה של ערבה?!
אולם אם נבחין כי המוטיב של הערבה שנתגלה בילד הוא רק פן אחד, בודד לגמרי משלל הכוחות שאומנם נמצאים בו – לא נראה אותו כערבה לבד, אלא כמשלים את הארבעה המינים, בטוח, ללא ספק כי בילד הזה שלך הערבה, יש אתרוג טעים וריחני, רק אתה עומד מהצד של הערבה, אינך מסוגל לראות את הכול ברגע זה הסתובב מעט, או שתמתין שהוא יסתובב מעט, ימים יגידו, תן לו את השעה… כי אין לך אדם שאין לו שעה, הוא יגלה את ארבעת מיניו הנהדרים, אתה תזכה לנחת.
השם לב לדברי המדרש, מגלה דבר נפלא, הלוא מובן היטב שהאתרוג מכפר על הלולב, ההדס על הערבה. אך איך בדיוק תכפר הערבה על אי מי? הלוא 'אלו על אלו' כוללים את כל הארבעה, לפי פשוטו… אלא שבערבה גנוזים כוחות נעלמים, נחבאים ונסתרים אתה, האבא, המחנך לך וגלה אותם, אגוד את הכוחות וראה נא בישועת ה'.
נורא נוראות! לאבדן אי אפשר… איך ניתן לאבד ילד יהודי, כאשר אתה רואה אותו כערבה גרידא, חסר סיכוי כלשהו להתפתחות? ראה אותו כאתרוג, כלולב, כהדס, ואז תוכל לקבל אותו גם כערבה. כי קבלת החריג והחלש, יכולה להתבצע רק כאשר אינה מחוסר ברירה, אלא לכתחילה שבלכתחילה, הוא חלק מדבר גדול ביותר, לאבדו אי אפשר! אי אפשר…
וכאמור, לא צריך ללכת רחוק אל ארבעת השונים, בתלמיד בודד אחד מצויים כל הארבעה בהתחלפות מהירה כבזק, בבוקר הוא אתרוג ובערב הוא כבר ערבה, החוכמה היא להביט על המכלול של כל זה, להבין שהסורר-הערבה הזה שלפנינו הוא האתרוג של אתמול, והעיקר האתרוג של המחר, של התקוה, של ההזדמנות, יכפר זה על זה ובאותו שעה הוא יתברך מתעלה.
בחינוך יש שנים, יש את המחנך ויש את החניך, העבודה הטובה מתבצעת בשיתוף פעולה, לא שצריך לפרוץ גבולות, אך צריך איזה קשר בין השנים, קשר של הבנה, קשר של איגוד המינים.
הנער, אמור לדעת, שגם אם הוא רואה את עצמו כערבה שאין בה ממש, הוא בעצם האתרוג בטהרתו, נקי וזך ומום אין בו. זהו בעצם סוד האיגוד של המינים, במשנה החינוכית – לא משהו אחר.
אם הוא ידע להכיר בערך עצמו גם בשעת הערבה שלו, הוא באמת יראה צדדים יפים ומריחים טוב, אך אם נצמיד לו את היחודיות של הערבה כפרט בודד, הוא לא יעזוב את דרכי הערבה שלו לעולם, ואין זה איגוד מתאים לנשמה יהודית שיש בה הכול.
רבים מגדולנו זוקפים את סוד הצלחתם לאיש מסוים שהצביע לעבר האתרוג שבהם, השפיל מבטו מהערבה הבודדת, הבחין בצהוב המפואר של פרי ההדר הנתון ביד המחנך האוגד, זה ששם לבו להתאחדות הכוחות בנה את עולמם, וזכה לנצח בקנין הגדול עלי אדמות לקיים את "פריו מתוק לחיכי", בפירושו המחודש.