ההזדהות עם הכאב
הילד שב ממקום הלימודים, מתלונן: "המורה בייש אותי"… התגובה הרגילה: "אה? מה עשית"? באותו רגע מבין הנער, כי מה שלא יקרה – הוא תמיד יהיה אשם. ההורים, המורים, הגדולים, החזקים תמיד יהיו צודקים, ולא משנה מה קרה.
צריך לפזר את האבק מעל כסות האמת. יש הבדל גדול בין האיסור לתמוך במעלליו של נער מול מוריו, (כפי שעושים הורים רבים) לבין הקשבה להלך רוחו של הנער ותפישתו את הקורות אותו. יש להניח, כי כמו כולנו, גם לו יש דעה, אם לא ניתן לו את ההזדמנות לדבר עליה – עשינו נזק גדול! אם דעתו צודקת – נתפשנו כמורדי אמת… ואם דעתו אינה צודקת – גרמנו לה 'להתבשל' בתוכו, ולקבל משנה תוקף, שזה הרבה יותר גרוע – זו כסילות!
יתירה מזאת, נניח, אם הוא התפרע וריצה את עונשו כראוי לו. אז מה? האם זה הזמן להוסיף ולהענישו, כדי לזרות מלך על הפצע, ולהוסיף לענותו?
הבה ונחשוב מעט, למה הילד בא וסיפר על מחדל? משום שרצה הטפה נוספת? אין זה אלא משום שזיהה בי את עמוד הכח שעליו יוכל להישען בשעת צרה, רק לשם כך הוא הגיע לספר, אם אכזיב את תקוותו, לא תהיינה לי הזדמנויות נוספות לחוש את קרבתו, ברמה שתצדיק שפיכת לב כואב.
הכלל הברור הוא, "עם כאב מזדהים", במקום של כאב לא שופכים מוסר… אם וכאשר האב דואג תמיד לרווחתו של הילד רק במישור המוסרי, הוא יגלה להפתעתו, שהוא דוחק אותו בידיים לפינה של אי מוסר מוחצן, ילד שלא מבינים אותו, הוא ילד מכאיב במיוחד, כי גם הוא יבין, שהצודק הוא החזק, עובדה – שגם כאשר החזקים והגדולים אינם יודעים את 'האמת' הם יודעים להיות נחרצים ולחרוץ גורל ולהסיק מסקנות.
אין הכונה לומר, כי התנהגות לא טובה צריכה תמיד להתקבל בסלחנות, אך העונש, הייסור וההטפה צריכים לבוא ישירות בקשר למעשה, ולא לסחוט את המתנהג כאשר הוא בעמדה של נחיתות וכאב, כמו להתעלל בו ולומר לו במילים או במבטים: אמרנו לך! למה תמיד אתה עושה לנו את זה?
לפעמים עומד ההורה נבוך ואינו יודע כיצד עליו להגיב במקרה של התלוננות מצד הילד על מחנכיו, עוד לפני שמוחו הצליח לקלוט את הצד הצודק בקרע שנוצר מול עיניו, הוא יודע דבר אחד, אם הוא יצדיק את המלמד – הוא פוגע בבנו. אם הוא יצדיק את בנו – הוא שומט את הקרקע המחנכת מתחת רגלי בנו. מה עושים?
התשובה פשוטה מאד. אין אתה, כהורה, נדרש לתפוס צד או עמדה, אתה צריך להתייחס אל הנימה והכאב, ולא אל התוכן או הצדק שלו. למען האמת, ייתכן שהאמת כרגע לא כל כך מענינת את הילד, הוא גם יכול להניח, בסתר לבו, שייתכן והוא אינו צודק, אך כלום זה ממזער את הכאב, או שמא מגדיל אותו? גם אם הילד 'הרשיע' מאד, על ההורה לנסות לחוות את ההרגשה הבלתי נעימה של סטיגמת הָרֶשַע שהודבק לילדו באמצעות העונש, או העדר שביעות הרצון שהעניקו לו כפרס על התנהגות בלתי טובה, ולהיות אתו.
"להיות אתו" זה שם המשחק. ולמען הדיוק, זה בכלל לא משחק, זה עומק דעומק של הרחמנות הקדושה שאנו מחוייבים בתפקידנו המיוחד כהורים וכמחנכים. אם נניח לצדק לעת עתה, ונהיה מחוברים אל הכאב שחווה ילדנו, עצמנו ובשרנו – נוכל להכיל אותו, ואז, אט אט, ענני החושך של הכאב פגים, ואולי הגיע הזמן של ההכוונה, למען לא ישנו יותר דברים כאלה.
עצה יעוצה: לא להסמיך בדרך מגוחכת את ההבנה וההכלה אל ההטפה. יש הורים שיודעים שצריך להבין ולקבל. מה הם עושים? הם מלטפים ומחבקים, ואחר כמה דקות, הילד/החניך צריך לשמוע דרשת-מגיד ארוכה מני ים, כל האמת הגמורה, מוטחת בפרצוף בבהירות מופלאה. הם מצפים, לבטח, שהילד יתמלא הערצה לחינוך הנפלא שהם מחנכים אותו, עיניו ינצצו באושר, גם הבנה וגם חינוך, יש משהו יותר טוב מזה?
הנכון הוא להניח לחינוך כעת. המעניש עשה זאת, הוא לקח לכם את הבחירה כיצד לנהוג, הוא לקח על אחריותו את התגובה הזאת, מסיבות השמורות עמו, אם יש לכם ביקורת עליה, סכמו זאת בשיחה בונה עם הלה. אך כלפי ילדיכם, הניחו כעת לתכנים ולנגזרים מהם. "תנו את עצמכם", וכאמור, לא ממקום של עמדה כי אם ממקום של הזדהות.
אין צריך לומר, שאין ההזדהות הזאת מקהה את החינוך שהעונש ביקש להפיק. ההיפך, אם לא תיאמרנה מילים משחיתות נגד הממסד, וכל ההתמקדות תהיה רק בהבנת הלב הכואב, הענין יועבר היטב. "אבא לא מרוצה כנראה מההתנהגות שלי, אך הוא לא דוחה אותי, יש לו תקוה ממני"… הרגשה כזאת, ככל שהיא תהיה תכופה ועקבית, היא תגרום למנוע מעשים שליליים בעתיד, כדי שלא לאכזב את מי שנותן בי אימון ונמצא לידי בכאבי.
צריך גם לזכור, כי אין אנו יכולים למנוע מילדנו כאב. כתיירים קבועים בנוה התלאות של עולמנו המגוחך, הכאב הוא חלק פעיל בחיים. ההיפך, המנסים לרפד את צאצאיהם מכל חוויה בלתי נעימה, גורמים להם נזק, אך העמידה לצידו בשעת כאב, תגרום לו להבין שאומנם כאב יש, אך צריך לשרוד, ולשרוד זה לא להתקומם מול המכאיב, אלא להפנים את הכאב ולהתעצם על ידו.