המורכבות שביצירת גבולות נכונים ומכבדים
במסכת חינוך התקשו רבים, זו עולם-הבא-מסכתא הדורשת למידה עיונית שאינה מסתיימת בזמן קיץ ובזמן חורף, רק מתמשכת והולכת, ומוספת תובנות עמוקות, ככל שהחניכים גדלים, והמחנך מתבגר ומוסיף דעת.
חינוך אינו אילוף, הוא יותר מתקרב למשהו כמו 'הרגל', אנו חונכים את דרכו בחיים, הראשית בידינו, ההמשך בידו… זה צריך להיות לנו ברור, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין, וילך ממך, לא יסור ממנה, מרצונו הטוב.
זו הנקודה, אנו כופים קצת, לוחצים הרבה (… ?) אך זה לא העיקר, אנו אמורים, בכל אופן, לגרום לכך שהחינוך שלנו יהפוך מההר כגיגית לגיגית מקבלת ושואפת להתמזג במסר הנכון שנקלט. זה חינוך.
אחת הכותרות הראשיות של דפוסי המסגרת המאפשרות לנו לחנך ולהתחנך, היא יצירת הגבולות הנכונים והברורים, גבול זה כמוהו כקיר הבית, הגורם לו להיות יעיל לשימושו החיוני לחיים, ללא קיר אין בית, ללא הצבת גבולות, נכונים ומדויקים אין חינוך, וגם אין אישיות בריאה, כלומר, לא יהיה את מי לחנך.
לא רק בחינוך נחוץ הגבול, בכל תחומי החיים, הגבול, התיחום, מעניק את התמונה הברורה למה שאנו פועלים ויוצרים. הילד הקטן, הגדול, המתבגר וגם האיש והאישה בכל גיל שהוא מוכרחים לחוסן הבסיסי הזה שהגבול מעניק להם, פשע גדול יפשעו בנפשם, אלו שאמורים להיות היוצרים של הגבול והמשמרים אותו, אלו פוגעים בצורך הכי בסיסי באישיותם.
אם אתם מחנכים או הורים, אתם לבטח נתקלים ללא סוף, בנסיונות אין ספור מצדם של הנתונים למרותכם, להרוס את הגבול, לקעקע ביצתו, ולזכות בחיי חופש ודרור. אז כיצד איפה, אין הנערים חשים ב'צורך' החיוני כל כך? שאלה טובה.
התשובה נעוצה בשורש יסוד נפשו של אדם. כדברנו במאמר נוסף (בשם 'עצמאות'), האדם נולד וחי עם אישיות עצמאית האדם נברא יחידי… הוא, מטבע נפשו הבריאה, שואף לעצמאות שתביא לידי ביטוי את אישיותו המיוחדת, בשלבים שונים בחייו, הוא מנסה לאייר את קווי העצמאות הזאת, בדמות החופש המופגן שהוא מבקש, דורש ותובע… הוא רוצה עצמאות, אבל לא חופש, שימו לב לכך, החופש הוא רק דרך בו הוא חפץ לתאר את רצונו. כי הרי אם ניתן לו את העצמאות בדמותו של החופש המיוחל, הוא יהפוך לעצמאי? מה פתאום! העוקץ נשמט, האיש שוב חש שאין לו את האישיות שלו, שכה הוא חפץ ביקר עצמאותה…
בדיוק כשם שהשתלטות על שטח הפקר מדברי לא יביא את המתגורר בו לעצמאות, ורק למשל, מדינה מוקפת אויבים שלנגד עיניהם בני העם מניפים את דגל הלאום שלהם. כלומר, לא ניתן ליצוק תוכן איכותי של עצמאות רק לתוך כלים של גבולות.
אז מה צריך לעשות? לחנוק רצונות או להתיר חופשיות? לא זה ולא זה שניהם מדכאים את האישיות.
זאת הטעות הנפוצה בעומדים על משמר הגבול… הם ממירים את תפקידו של הגבול כיוצר עצמאות ברמיסת הנתונים בתוכו. אם אתם נתקלים ברצון מתקומם של החניך או של הנתון למרות, שאינו תואם את ציפיות החינוך וההדרכה שלכם, אל תמהרו להלחם עם עצם ההעזה לחשוב אחרת ממכם, כי זה לא גבול. זה משטר מחשבות.
כיון שברור לנו שהחניך, יותר מאתנו, שואף בתת מודע שלו לחוסן הגבול, תנו לו את המקום והמרחב לחשוב אחרת, אל תרמסו, אל תכניעו, תחדדו את המעמד שלכם מולו, ואת החובה שלו לציית לנאמר לו, למרות רצונו השונה. כלומר, הרצון השונה לגיטימי, אך לא כל כך רלוונטי בנתונים אלו או אחרים זה גבול נכון.
בתוך הגבול הזה, ורק בתוכו, יכולה להיווצר אישיות עצמאית החופשית לחשוב בדרך מקורית משלה, ובתוספת חינוך ערכי להתמזג לתוך נתונים משתנים בחיים כאן נוצרה הדמות השונה והמקבלת את מקומה בפסיפס האנושי, השונה או לא, במהלך חייה.
הגבול הזה מעניק בטחון סמוי מגונן על ילדנו, הם מסוגלים להבין שאנו דורשי טובתם, לכבד את הגבול כערך עליון, רק כאשר דמותם, אישיותם, רצונותיהם לא נחנקה ורומסה. הכבוד שאנו רוחשים לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה לדעתנו ייתן את הסיכוי היחיד (! ) שנוכל לעמת דעות והשקפות אמת מול הפכה.
ולא לשכוח, הורים ומחנכים, כי לא הכל תלוי בידינו, אנו לא מפסלים דמויות בגבס, אנו מעצבים נשמות אלוקיות, זהירות רבותי! חפץ עדין! !