זהירות! גבול לפניך!

שאלה:

"ברור לנו שהצבת גבולות דרושה לצורך בניית אישיותו הבריאה של הילד. אך בשטח, הצבת הגבולות גורמת לנו נקיפות מצפון, ופעמים רבות אנו "נשברים" מול תחנותיהם של ה'תכשיטים' הקטנים ומוותרים על ההגבלות וה'איסורים' שהטלנו עליהם מתוך רצון טוב. איך נוכל להיות בטוחים שאנו אכן מציבים את הגבולות הנכונים, במקומות הנכונים?"

[מאת: שרה]

תשובה:

בני הנעורים ובני הבית הצעירים יותר זקוקים לעצמאות מעצם טבעם הבריא, והם מבקשים לבחון את עצמאותם על ידי בדיקת הגבולות שאתם מציבים להם. מצד אחד, הם מנסים להזיז את גדר ההפרדה בהיסוס, ומאידך, הם חסידים מושבעים של אותה הצבת גבולות.

ההבנה של תפקיד הגבולות, היא שם המשחק. כאשר הורה או מחנך מבין את נפש הנער, ואת צרכיו הנפשיים לעצמאות וחופש, הוא יוכל ביתר קלות להתבצר בעמדת המגביל, לא ממקום רודני ונוגש, אלא דווקא ממקום של הענקה ונתינה לחניך ולצאצא. ביודענו, שאנו מעניקים בטחון וחוסן על ידי שמירה על הגבול שתואם מראש – קל לנו יותר לבצע את השמירה עליו.

כמובן, שגבולות אינם גחמות של מחנכים והורים לפי מצב הרוח. חשבון מקדים ומעמיק, עד היכן הגבול ומדוע אני מגביל, יכול להוות חיזוק נוסף למול ניסיונות הנוער לערער את ביטחוננו העצמי… יותר יפה יהיה, אם בעת יצירת הגבול – ישותף אף הנער, לא כמחליט או בעל דעה, שיכולה בהחלט להיות שונה, אלא כשותף להבנה, כי הדבר נעשה למענו ולעזרתו.

הילדים, כשם שהם שואפים לחופש, הם שואפים לגבולות! גם בית, מרווח ככל שיהיה, לא יקרא בית ללא קירות תוחמים ומגדירים. כאשר אנו נבנה את הגבולות בתבונה, אנו עשויים להיוותר נדהמים למול היכולת של המוגבלים עצמם, לכבד ולאשר את הגבול הזה.

לגבול יש שפה משלו. כאשר המסר שמועבר באמצעותו הוא של קירות הבית המזמין ולא של גדרות תיל צורבות מטפס מסתנן, הרי שהגבול הופך למשהו שמעניק הרגשה של מגננה רחמית, האוספת אליה את החוסים באהבה ובאהדה. רבים מהמתמודדים עם בעיות משמעת והצבת גבולות, נעים בין מחשבה של סגירות הרמטית לבין חופש מוחלט. שניהם אינם משרתים שום מטרה. הסגירות, משום שאינה ריאלית, ובטח לא כפתרון לגבולות שכבר נפרצו, והפתיחות היתירה, לא פתחה כלום, משום שאיבדה את אפשרות החופש המרתק והקורץ. כלומר, אם זה מותר לגמרי – הרי שלא נתתי ביטוי לעצמאותי…

הבדל גדול יש בין גבולות שרומסים את זכויות הפרט, לבין גבולות שמכירים בהן, אך תוחמים אותן… כאשר נצבת בפנינו דילמת חיים, כשאנו אובדי עצות מול פעוט המבקש דבר שלא ייטיב עמו, או מתחנן לאישור של משהו הרסני שהוא תאב אליו – אל לנו להחניק את הרצון שלו, שאם יושתק היום, יביא את עצמו לידי ביטוי במקום נוח פחות…

עלינו לשוחח על כך, לבדוק אתו יחד, האם הוא באמת רוצה לפרוץ את הגבול, מהי משמעותו של הגבול בעיניו. אף כי המילה האחרונה שמורה למחנך, הרי שחכמתו תעמוד לו לגייס אף את הילד למאמץ הזה, שהוא בעצם תחנוני נשמתו הוא.

אנשים אוהבים גבול, ואנשים אוהבים את עצמם. אם נשכיל לשמור על שני האינטרסים הללו, שתי האהבות הללו תחבורנה אל אהבה אחת גדולה שבין הורים לילדים, וזה בדיוק מה שאנו מבקשים לשמר.

בהצלחה!

יש לך שאלה?