כל דבר שאין לו הסברה נאותה – דינו לכישלון ולהפרה. זהו כלל בסיסי שרבים אינם מודעים אליו. לא שההסברה צריכה להתיישב על הלב תיכף ומיד, אלא עצם הניסיון להסביר ממלא את החלל הריק שבלב השואל. אסור לומר לילד או לילדה "ככה זה"… במשיכת כתפיים שרירותית… חייבים להסביר ולהסביר ולהסביר.
גם התורה הקדושה בעצמה מבארת את דבריה "באר היטב", כלומר, הדברים צריכים להתיישב על הלב. וכמו שהוא בעיקר מצוות התורה הקדושה, שעלינו לעמול ולהבין כל מצוותיה וחוקיה עד מקום שהשכל האנושי יכול להבין ולהשיג, כך צריך שתהיה הגישה הכללית, לפחות, במנהגי ישראל הקדושים שבכל חג וחג, ובמיוחד בחג שעליו נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר"…
ייאמר ברורות, אין מן הנכון לומר, שכל אבא צריך לדעת הכל, ולמרוח איזו תשובה שתהיה, העיקר שלא יצא ללא תשובה. לא זו הדרך! הנכון הוא להסביר את הכללות של הטעמים, את הגישה היהודית למנהגי הקודש, ושגם אם איננו יודעים – עלינו לנסות לחפש בספרי הקודש ולשאול ולברר אצל מי שיודע.
רבים וטובים שראו היסוס בעת קיום המנהגים או לחלופין נוקשות מחשבתית, הפרו בעצמם את המסורת הקדושה ללכת בדרכי אבות ואמהות קדושים, משום שהמסר הועבר אליהם באורח שגוי למדי. אסור לעטוף את האור הקדוש של היהדות בעטיפה גסה של אטימות ודחיה, הרגש יקבל רק את הרוע הזה, שהוא מנוגד לגמרי לקדושת היהדות, והיה זה הפסדנו.
אין כמו חג הפסח – חג המנהגים הגדול, לחדד את הדבקות שלנו במנהגים קדמונים דור אחר דור, ללא שנתקל ב"שאינו יודע לשאול" הנושא את תמיהתו בלבו… אם אנו רואים איזו תמיהה במהלך השיחות בבית, אנו נטרח לברר את הדבר עד תום. אם הוא מן הדברים אשר רשומים בפירוש בספרי ההלכה – עלינו לפתוח אותם ולהצביע על מקור המנהג, ובד בבד להטמיע את החובה לציית לכל דברי ההלכה בכל מעגל החיים.
ואם זהו מנהג אבות שאיננו יודעים את מקורו וטעמו המדויקים, אל לנו לדחות את הזאטוט המקשה בקש… אלא להודות על חוסר הידע הזמני ולהעניק הבטחה לבירור מוחלט, כי איננו עושים דברים סתם, בעקרון, אנו משתדלים להבין את מה שאפשר וחובה להבין. גם אם בסופו של דבר לא איתרנו את המקור האחראי – איננו מתנצלים ומוותרים על המנהג הקדוש, אלא אנו מלמדים את היחס שלנו למול מנהגי ישראל, ולמה באמת חשוב לקיים את הכל.
הבעיה האמיתית מתחילה כשההורים בעצמם זוקפים גבה על חובתם לקיום מנהגי אבותיהם, ואז חוטאים בשניים – גם לא נהנים מקיום המנהגים בהתלהבות וגם גורמים במו יחסם הצונן לביטול העתידי של המנהג. כמה טוב אם גם אנחנו נצליח להחדיר לילדים שלנו מנהגים, שהם יוכלו בעתיד להקים את ביתם ולומר לעצמם "אבא שלי נהג כך, גם אני ממשיך את המסורת". כאשר ילדינו ידעו ש"בבית שלנו נוהגים כך", זה יעצים אצלם את השייכות אל מסורת המשפחה היהודית הפרטית שלנו.
האש היוקדת בעיניים בהתלהבות יהודית טיפוסית – יכולה להיות גם מנת חלקנו, אם נדע איך להתייחס למעשים שלנו, גם במנהגים הנראים פעוטים לכאורה. אם אנו עושים – אנו עושים עד הסוף. יתירה מזאת, עלינו להקפיד שלא להמתין לשאלות שתבאנה אלא עלינו להקדים ולשאול ולהסביר, כדי שהילדים שלנו יצמחו ליהודים היודעים את מה שהם עושים, ומקיימים את מנהגי אבותיהם בלב שמח ושלם.