המושג "בית של תורה" אינו קיים דווקא בבית שהאב חובש את ספסלי בית המדרש מבוקר ועד ערב, בקביעות. למרות שהזוכה לעשות זאת בהחלט מקרין מהוד תורתו, על בניו ובנותיו, אף על פי כן, גם מי שעמל לפרנסתו, יכול לכונן "בית של תורה" מהודר ומפואר.
בדרך כלל בית של תורה אמיתי, הוא בעקרון בית השייך לתורה, בית שהדבר הכי חשוב בסולם ערכיו הוא תורה ורק תורה.
לכן אנחנו רואים אנשים שונים שעובדים, ואפילו באותה עבודה, האחד נותר כשהיה – 'בן תורה' אמיתי, ואילו השני מאבד את התואר הזה, ונטמע בעולם של 'עובדים'… ולכאורה מה ההבדל? ולמה זה משנה בכלל? הרי בשורה התחתונה שניהם עובדים ולא לומדים.
ההבדל נעוץ בשאלה האם התפישה מול העבודה היא עקרונית, או שמא היא כורח מציאות החיים. אם אדם עובד כי אין לו משהו נוסף אחר לעשות בחיים – הרי הוא איש עבודה. אבל אם הוא עובד, בגלל שהוא צריך את הכסף למחייתו, והוא אינו הופך את העבודה לאידיאולוגיה, הרי שניתן לכנותו, בן תורה שעובד.
וזה משנה מאוד, כי אבא שעובד ועובד, אפילו כמעט כל שעות היום, אבל ליבו ונפשו קשורים בתורה, הוא מקרין בכך שהדבר החשוב ביותר בחיים, זוהי התורה. גם יציאתו לעבודה, מלווה עם כרך גמרא בידו כאומר: אני בעצם אוהב ללמוד, אבל מה לעשות, צריך לעבוד. אף שהדברים הללו לא נאמרים בפירוש, אבל אם הם משודרים, מוקרנים באווירה של הבית, הרי שהבית הזה הוא "בית של תורה".
לרשותו של האבא עומדות שעות רבות, של ימי שישי וערבי חג, של שבתות וימים טובים, כדי להשלים את החסר וכדי להבהיר בלב הצאצאים, כי השאיפה ל"בית של תורה" עומדת בעינה. בכך הוא מסביר (לא בדרך מתנצלת!) את עובדת היותו איש עובד, כצורך ולא כאידאל. גם אם אנו אומרים תמיד כי הדוגמא האישית היא המכוננת, במקרה הזה, שאנו מדברים על בית של תורה, אנו מתכוונים לבית שהגדלים בו יודעים ומפנימים כי אין דבר יותר יקר מן התורה. הבת שלומדת בסמינר ומקשיבה להרצאות המעודדות הקמת בית בישראל המושתת על אדני התורה, לא תראה בכך סתירה אם היא תגלה את החביבות לתורה אצל אבא שלה, חביבות התואמת לחביבות של הלומדים בהיכלי התורה בקביעות.
ובחכמה ינהג האב, אם יפתח את הנושא בבית ויספר על אהבתו ושאיפתו הכמוסה ללמוד תורה, כבאותם זמנים קדומים בהם הפרנסה לא עמדה בדרכו. גם ההרגשה כי ההתעסקות המועדפת על האב היא לימוד התורה, מסייעת להבחנה מהו העיקר בחיים, ומהו הטפל, במיוחד אם הוא יוסיף ויסביר מהי הסיבה שיהודים יקרים מקדישים את החיים שלהם לתורה וזונחים עיסוקים אחרים.
זאת דוגמא אישית משודרגת להפליא, כי כאן הועבר מסר נשמתי המשרטט את הכמיהה עתיקת היומין לחינוך יהודי אותנטי.