בעזרת השם יתברך, יום שישי ערב שבת קודש פרשת וישלח, טז בכסליו תשע"ז.
לכבוד ידידי היקר לי מאד, היושב בחדרים הכי פנימיים שבלבבי – הרה"ח ר' … שיחי'.
הנה כעת ערב שבת, ממש עוד מעט מתקדש היום הגדול והקדוש, ואין עת האסף כראוי, וקול דודי דופק, עוד מעט נזכה ליום מלכנו, ליום שכולו טהרה ואהבה, ולא יכולתי להתאפק מלקיים אפילו במעט הקביעות היקרה הזאת, להתקשר על כל פנים באמצעות מכתב, אם לא זכינו ללמוד בפועל ממש, וברוך השם, שזכיתי היום לישב תיכף אחר תפלת שחרית, עד הרגע הזה בפרסום שמו ודעתו של הצדיק וגילוי אלוקות בעולם, אשרי שכה זכיתי, למרות כל הדחקות והמצב וכו'.
הנה ברוך השם, תראה איך אחיך, וואס האט זיך אזוי געמוטשעט, הנה נעשה חתן, וכן הוא בכל פעם שלא יודעים מתי תבוא הישועה, אבל צריך לקוות ולהאמין שבודאי בלי ספק תהיה ישועה ונזכה לכל הדברים הטובים, ואם זה כך בצרכים הגשמיים שלנו, כל שכן ברוחניות חיות אלוקות, שבודאי נזכה לכל מה שצריך, אם נתאמץ להאמין שאפשרי דבר כזה, שגם אנו, כמו שאנו נזכה להיות צדיקים אמיתיים ואנשים כשרים באמת. ואיתא בספר חסידים, שאם אדם מתפלל – לפעמים אין הבקשה מתקבלת מיד, (וכמו שהביא רביז"ל את הלשון הזוהר, זמנין דשמע – זמנין דלא…) אבל אומר הספר חסידים, שאם אדם מתפלל על דברים של רוחניות – תפלתו נענית מיד, וזו פנינה נפלאה – און מען דארף דאס געדנקען. ואודות כח התפלה בכלל, בענין גודל כח התפילה מביא המהרש"א (בקידושין כט:) דבר פלא מאד: תפילה כחה גדול עד מאוד, ואדם שזוכה לישועה גדולה באמצעות תפילה – זכויותיו שמורות לו ולא מנכים לו מהזכויות כלל. איזה יופי זה, נכון?
ואי אפשר בלי התחזקות מפרשת השבוע, הנה היום למדנו (בראשית לה, טז): וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ; (יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וכל הקורא פסוקים אלו משתאה קצת על הכפל לשון, ומה היה חסר שיכתוב מיד אחר ותקש בלדתה, ותאמר לה המילדת, ומה ההדגשה שוב "ויהי בהקשותה בלדתה", ואפשר לבאר זאת על דרך ההתחזקות, שדווקא כשיש לאדם קושי, אז הוא צריך לדעת, שגם זה לך בן, מלשון בנין, שכל הקושי בונה את האדם ומביא לו את היעד שלו בחיים, אל תראי גם זה לך בן, גם הקושי שייך לכל ההצלחה שלך, כי האדם בשעת ירידה וקושי הוא מרגיש שהכל אבוד, ואז הוא בסכנה גדולה מאד, שלא יאבד עולמו חס ושלום, כי חושב שאין רוצים בעבודתו כלל, והראיה שהנה נפלתי שוב ושוב, הנה אני רוצה ללמוד ואני שוכח ולא מבין, הנה אני רוצה להתפלל, ובמציאות אני קם מאוחר וחוטף התפלה, ומתאמץ שוב, ונופל שוב, ואת כל הניסיונות האלו שכשל בהם אינו מחשיב כלל, ואדרבה, הוא מצטער עליהם, ולפעמים מתגנבת מחשבה של יאוש ללבו, אולי נשמתי אינה קדושה, ולכן עובר עלי מה שעובר וכו', עד שמצליח הבעל דבר ליירא אותו שלא ירצה בכלל יותר את עבודת השם, וזה אם כל חטאת, הדבר הכי גרוע זה יאוש.
אבל הדעת דקדושה מלמדת את האדם, דייקא ויהי בהקשותה בלדתה, לא שהקושי הוא דבר שצריך לעבור אותו ואחר כך נראה מה יהיה, שיהיה יותר טוב וכו', אלא לא! תשמח עם ה'בהקשותה', כי הקושי הוא חלק מהבנין, ולכן חזר הפסוק והדגישו. ואף שנכתב בדרך רמז, אבל נראה לי שעצם הדברים הם אמיתיים ממש לכל חיי האדם.
שתהיה לך שבת שמחה, עם כל המוחין והאורות הקדושים הנשפעים בשבת קודש, ותזכה לשמוח ולגיל כל היום הקדוש הזה בלי צער ועצבות חס ושלום, ותראה להתפלל בשבת קודש במתינות בשמחה ובאהבה ובקול של ניגון, כי ההתרפקות האהבה שיש בשבת קודש זה אין לשער כלל, אשרינו מה טוב חלקנו, שעלינו נאמר – ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג.
הרי כאלו דברי אוהבך מאד, ומתפלל בעדך תמיד
שלמה ברוך בלוי