גם כל חושך לא יחשיך ממך
יא סיון תש"פ
רוב בני אדם קבלו במתנה את גחלת אש האמונה הבוערת בקרבם, תיכף בלידתם, מתנה זו נתונה בהם ובפנימיותם. אך כיון שהאמונה הקדושה היא אור גדול ונפלא, ואף שהוא נדמה כתכונה פשוטה של בני אדם, אבל בפנימיות הוא השגה עליונה, שהצדיקים הקדושים התאוו אליה, והיא הכלי לקבל בתוכו את הנבואה, וההתקשרות הנצחית אל בורא כל עולמים.
כשאנו מדברים אודות אמונה כזו, למה הכונה? האם על הצהרת אמונה, שיהודי ברוב חסדי השם עליו זוכה לומר בכל יום "אני מאמין"? לא. לא ולא, האמונה שאנו מדברים עליה כעת, היא האור של הקב"ה המאיר בקביעות עצומה בתוך הלבבות, ואינו יוצא משם אף לרגע אחד, התחושה העמוקה, הקבועה והבסיסית, שהנה ה' נצב עלי. מי יכול להתפאר שהוא זוכה לאמונה כזו, במקום שהכינו בשבילו אלפי ורבבות נסיונות, דווקא להשכיח את האמונה הזו.
יהודי שנלחם, שמודע לכך שהוא נמצא בעצומו של קרב דמים בין האמונה להפכה חס ושלום, הוא יהודי שמושך את עצמו אל המדרגה הגדולה של אמונה. גם אדם שנפל לעבירות הכי חמורות, והוא רואה את כל חייו כלא מדוייקים בכלל, שהרבה לפשוע עד אין קץ ואין תכלית, ולבו מר עליו, איך, מהמקום שלי, בו יש חושך גמור, אני יכול לזכות לאמונה פשוטה בהשם יתברך, שלבי יפשט את העקמומיות שלו, וימשך אל האור והאמת? הרי כל עבירה וחטא עשו מסך המבדיל ביני לבינו. והתשובה על זה היא פשוטה, כי אור השם יתברך כל כך גדול, שיכול להאיר כל חשיכה שהיא, אם ברצון האדם מקנן ניצוץ של משיכה לאלוקות, עליו לדעת, שבשעתא חדא וברגעא חדא, הוא קרוב אל האלוקות, והקירבה הזו רק תלך ותגדל, עד שיהיה לאבוקה של אור קדוש, ויהיה נכלל בו יתברך לגמרי.
ולא עוד, אלא בשעה שאדם מקבל על עצמו בתוכיות לבבו את האמונה הקדושה בהשם יתברך ובמשה עבדו, לא רק מהשפה ולחוץ, ואף לא רק במעשים טובים, אלא ביותר בפנימיות הלב, שממש ירגיש משיכה וגעגועים לאלוקות, הוא יבין שהשם יתברך, בעצם, חי בתוכו ממש, ואין עוד מלבדו, לא רק במובן של הוא והעולם, אלא הוא עצמו, אינו אלא צינור לגילוי האלוקות, כאשר הדבר הזה מבורר אצל האדם בבירור אחר בירור, ובבהירות הדעת והלב, זוכה אל הקדושה הגדולה של תיקון עונות וקרבת אלקים לי טוב.
אסור להתייאש, אסור לחשוב מחשבה לא נכונה, הגורמת לכל הטוב והיקר שבנפש היהודית להעלם, המחשבות הללו אינן הגיוניות אלא הסתות של כוחות הרע שפועלים בעולם ברצות השם למען נסות את האדם, האם ילך בתורתו אם לאו. כי עיקר הענין שבו מתנסה האדם הוא בענין האמונה, כל חטא הוא פגם אמונה, כל תזוזה מהשם יתברך נובעת משכחת אלוקות, וגם גורמת אותה. ולכן החכם עיניו בראשו, כיון שברור לו שיש בעולם חיים של חויה כזו, של דבקות וגעגועים אינסופיים לאלוקות, עליו להמשך אחר העונג האמיתי הזה, ולבוא אל האור הגדול המוכן לו עוד מקודם שירדה נשמתו להאי עלמא.