סימן ה' – 1
הָיָה מְגַנֶּה מְאֹד אֶת סִפְרֵי הַמְּחַקְרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים, וְאָמַר, שֶׁאֵין שָׁם כְּלָל שֵׂכֶל גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּאֵיזֶה מַאֲמָר מַהַרְשָׁ"א אוֹ מַהֲרַ"ם שִׁיף וְכַיּוֹצֵא מִסִּפְרֵנוּ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עַמְקוּת וְשֵׂכֶל נִפְלָא וְנָעִים מְאֹד, אֲבָל בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים לֹא נִמְצָא זֶה הַשֵּׂכֶל כְּלָל. כִּי הֵם מְדַבְּרִים רַק בְּדֶרֶךְ הֶקֵּשִׁים מִנֵּהּ וּבֵהּ עַד שֶׁבָּאִים לְאֵיזֶה מוֹפֵת, אֲבָל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְהַבְדִּיל אֵין שָׁם כְּלָל וּכְלָל.
*
ההתרחקות מספרי פילוסופיה ומחקר אלוקי, בתורתו של רבנו ז"ל ובהשקפת עולמו הקדוש, לא בא ממקום של תמימות מול שכל, כאשר חושבים רבים. דווקא בגלל שהוא ידע מהו שכל באמת, ראה בהתפלספות של אנשים שאינם יודעים אודות מה הם שחים – שטות מוחלטת. כאשר משווה רבינו את הפער בין ספרי חכמת התורה, ודרך הלמידה העמוקה של אחד מספרינו הקדושים, הוא מדבר אודות "שכל גמור". כלומר, השימוש בהגיון בלבד, בלי הקדמות מומצאות, בלי אמונות מרחפות שמבוטאות באותיות של שכל, אבל אינם שכל גמור. ורבינו מדבר על מהרש"א ומהר"ם שיף, שרואים בהם את ההבנה העמוקה של פשט, של להבין את הנקרא מתוך ההבנה הפנימית של ההגיון, שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד… כמובן, שקשה להסביר זאת למי שלא למד דיו, או שלא למד תורה או שלא למד פילוסופיה. המדובר הוא ברבינו, שהוא למד את השכל הנעים שיש בתורתינו, וגם ידע היטב מהי דרך הלמידה של הפילוסופיה, "כי הם מדברים רק בדרך הקשים מיניה וביה עד שבאים לאיזה מופת"… רבינו אומר, שהצדיק צריך לרדת למקום של כל החכמות בשביל תיקון, ורבינו בודאי אחז במה שדיבר, נמצא, שהוא היה בקי מאד במהלך הלמידה המחקרית, וראה שם תוהו ובוהו של דעות, המבוססות על השערות, שמהן נבנים בניני שכל לא עמידים בכלום.
במרחק של שנים, כאשר אסכולות שונות קמות ונופלות, השניה דוחפת את הראשונה, וצרות אחרונות משכחות את הראשונות, וכל זה כאשר בזמנן של אותן אסכולות, הכל ראו בהן את החכמה היחידה, המאפשרת לדעת משהו, ולאחר שנים, המומחים הזמניים של אותו דור, מנידים ראש בחיוך סלחני על חכמה עמוקה כל כל, שאינה אמת כלל וכלל, לפי כל אמת מידה. הרי שרבינו צפה היטב את העומק הרדוד כביכול של אותן חכמות, שלפעמים, כל יסודן מלכתחילה, היה לאפשר פריקת עול, ולא גילוי של איזו תבונה פנימית אמיתית.
אצל רבינו בעצמו רואים את השכל הגמור הלזה, של הבטה נכוחה לאמת של המציאות, מתוך ידיעה ברורה שיש מלך המשגיח בפרטות על כל נברא, שזו אמת מוכחת ברורה ונהירה, והלימוד העמוק של התורה, הוא לימוד של חכמת אמת, חכמת הבורא לנבראים, אשרי מי שמקשיב לדברי החכמה של החכם האמיתי.