הרצון העליון המתגלם בנו
י"ז בתמוז תש"פ
בליל שבת אנו אומרים בקידוש מלים מעוררות מחשבה, ברמה גבוהה מאד, אנו מעידים שהקב"ה ברא את העולם, ואז אנו אומרים מלים שהם הכל – "ורצה בנו", היינו שחלק מהעדות שלנו אנו מכריזים בכך שהקב"ה רוצה בנו… וכי יש דעת היכולה להכיל את הרצון והאהבה שהקב"ה מקיף אותנו? רק מהמלים האלו, אנו יכולים להשתתק ולעמוד נפעמים זמן רב מאד, כי הרי בורא כל עולמים רוצה אותנו… ממש רוצה… אין שם מלים של הגזמות, זה אמור להיות בדיוק כך. יהודי שיודע שהקב"ה רוצה בו, הוא יהודי מסוג אחר, הוא יהודי שחש את האהבה של הקב"ה אליו, זהו דבר שעלינו לפתח ברגשות הנפש, עד שזה יקבל את המדה הדרושה של אהבה ורצון מצידנו כלפיו יתברך.
התפישה הרווחת, שאתה אדם ולא א'ל… מציבה אותנו בשני צדי המתרס, חלילה, מצד אחד יש אלוקים מושלם כזה, ומצד שני יש אדם קרוץ מחומר הכי רחוק משלימות. זאת האמת. אי אפשר לומר שלא, אבל האמת לאמיתה היא, שאנו נכללים בו יתברך, אנו חלק מהשלמות הגדולה שלו, כביכול, ואנו והוא ביחד כל הזמן, ואכן הוא הכריז זאת באמרו לנו שהוא רוצה בנו, אנו ממלאים את הרצון העליון, בעצם היותנו כאן, ובעצם ידיעתנו אודות הקשר האלמותי שבינינו לבין אבינו שבשמים, זאת תפישה אמיתית של התקרבות ולא של התרחקות, אכן, אין חקר לגדולתו, ועם זאת… רצה בנו.
זה שאנו חסרים המון, ויש לנו הרבה חטאים, והמון אי דיוקים בחיינו, אבל אנו בכל זאת רצויים אצלו יתברך. אין המחשבה הרעה אודותינו עוזרת לשוב יותר בתשובה, אלא ההפך, תנועה של התרחקות – מרחקת! תנועה של התקרבות – גורמת רצון עז להתקרב, להיות יותר שייך, להיות יותר בפנים. כי כך רוצה הקב"ה, שנזכור תמיד שאנו בני המלך, בן מלך שסרח, אף כי סרחונו גדול מאד, אך אם ישכח וישכיח שהוא בן מלך – הרי שגדול הסרחון הזה מכל הסרחונות שבעולם, ולדעת שאנו בני המלך, זה לדעת שאנו קרובים, שאנו רצויים.