אין עוד מלבדו ממש ממש
י"א חשון תשפ"א
בחולשה האנושית הפשוטה קיימת הודאה באפסיותה, לא קיימת באמת אנושות, משום שהיא רק מילה שמבטאת את מה שרואה אומרה, אך המציאות הינה שונה לגמרי, היא מונעת מאיזו דחיפה רוחנית אלוקית, שממש מתלבש בה, ואם האלוקות מתלבשת באנושיות הרי שהכל מתבטל ואין עוד מלבדו, הסיבה שלא רואים זאת משום שאכן הוא אל מסתתר, המשיכה שלנו אל עולמו היא המשיכה הטבעית אליו יתברך, כאשר אור אלוקותו נוגה עלינו והוא מאיר בודאות, אזי אין המשיכה הטבעית בתוקפה כל כך, משום שהטבע הופך לאצילי ואלוקי, וגסות ועזות החומר מופתעים מעצמם ומהשקט שהוא מנת חלקם אחר הנשגבות והרוממות, כאשר מגלים לבשר את מקור חיותו הוא מתהפך אל המזין ונעשה כמותו ושוב אינו חומר כלל, זו בדיוק החולשה האנושית המבינה כי ענין עצמיותה אינה האנושיות כי אם האור האלוקי המאיר ביותר כשמודים בנוכחותו, הוא רצה אותנו נפרדים ומשם נמשכים אל האחדות, וככל שאנו רואים בחיינו את האחדות – אנו מושכים מן הנפרדות את הניצוץ האלוקי שהוא הסיבה לנפרדות, הנפרדות אינה עצמית כי אם לעינינו, שכך אנו מפרשים את שעשועיו יתברך, ואין זה מוכרח שנבין, אבל צריכים אנו להזהר ביותר, שכאשר החולשה האנושית באה כשפחה אשר תירש גבירתה, ואותה גברת מביטה עליה בעינים קמות, ואינה מבינה מנין העוז והחוצפה להדיר את רגל הגבירה מהיכלה, אנו יכולים ועלולים לייחס את החולשה הזאת בטעות אל התרחקות, ואין כאן אלא התקרבות גמורה, משום שכאשר חולשת האנושיות מתאפסת באפסיותה – מתגבר כח הקדושה להיות נוכח במציאות.