מכתב מאה וששה עשר
בעזרת השם יתברך, יום שני לסדר תולדות, כט בחשון, ערב ראש חודש כסליו תשפ"א.
לכבוד אהובי אחי היקר, אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש, באמצעות תורת הצדיק האמת ננמ"ח זי"ע ר' … שיחי'.
הנה הימים פורחים ועפים כצל צלו של עוף בשעה שהוא עף, ואין בידינו שום דבר לתפוס את הזמן כי אם על ידי תורה ותפלה וקיום המצוות ורצונו יתברך השופע עלינו בכל עת תמיד, ואי אפשר לנו לתפוס את הימים והלילות הפורחים, כי אם שנקבע את עצמנו על התורה ושיעורים קבועים כראוי, בלי בטלנות ונפילות של תירוצים, כי אחר כך, כשימלאו ימינו ושנותינו, לא יהיה מי שירחם עלינו, כי אם רק מה שאספנו בחלקנו, והבעל דבר משכיח מהאדם בכל פעם את התכלית הנצחית, בבחינת הנני הולך למות, אבל עיקר שלימות האדם, שיהיה בבחינת "לא ידעתי יום מותי", שהוא העבודה של החיים, לחשוב שכל יום של חיים שהשם יתברך נותן לאדם הוא חיות חדשה ומתנה חדשה מאת בורא כל העולמים, שנקח את היום והזמן הזה, ונמלא אותו בטוב אמיתי ונצחי, אשרינו מה טוב חלקנו, ששם חלקנו בבית מדרשו של הצדיק האמת, שגלה לנו מעלת כל יום ויום (ועל זה חיבר מוהרא"ש ז"ל כמה קונטרסים, שמירת הזמן, שריפת הזמן, חבל על הזמן, רק היום, זה היום ועוד), ורביז"ל מחדיר בנו את תובנת ותודעת התכלית הנצחית לאין ערוך, יותר ממה שאנו חושבים בכלל, כי ברסלבר חסיד אמיתי הוא זה שאין יום המיתה זז ממוחו ומדעו אפילו רגע אחד.
רבינו ז"ל קורא לנו מתוך תורה נ"ד, שמיד בבוקר בקומנו משנתינו, עלינו לחשוב את מחשבת התכלית הנצחית, לאפוקי מהמחשבה הרעה שאין עולם אלא אחד, אבל אנו מאמינים שאנו בדרך לעוד עולם, עולם נצחי, עולם אמת, עולם שבו נשבע ונאכל ממה שהכנו בעולם המעבר, ואף שאנו נראים ונדמים כמי שהעולם הזה הוא עיקר אצלנו, אין זו אמת כלל, כי כולם חיים פרק זמן קצוב, והולכים מזה העולם, כמו לא היה כלום, וכך חולפת ועוברת לה תהלת עולם, שאנשים היו שקועים בה, וכולם עוזבים עיזבה מוחלטת את זה העולם, וכל הרצונות הפשוטים שאדם מלא מהם – כולם בטלים ומבוטלים ביום ההוא… ומה שנשאר חשוב, הוא הרוח הקדושה וההשארה הרוחנית שהשאיר אדם בזה העולם, ועל כן עלינו לחשוב חשבונו של עולם, מה באמת צריך לעשות בחיי העולם הזה, ומה עלינו להתרחק לגמרי מכל וכל, ממפרידי האדם מן התכלית, חס ושלום.
נראה לומר, שהעצה הנפלאה של רבינו ז"ל, שהיא שעה התבודדות בכל יום ויום, היא עצת העצות שיש בעולם, והיא ממש גורמת לאדם שיחיה חיי דבקות קבועים בהשם יתברך ובתורתו, ויחיה את כל חייו באמונה שלימה ולימוד התורה וקיום המצוות, ואין צריך לומר שזוכה לתפלה באמת, כי העצה הזאת עוצרת את האדם מהמירוץ המטורף של החיים, ומכניסה בו התבוננות אמיתית על מצבו הרוחני בעולמו, ומעוררת אותו לשינוי המעשים ותיקון דרכו, כך שלא יתכן שלא יגיע למה שהוא צריך להגיע בהאי עלמא, ובלבד שיהיו הדיבורים שלו אל השם יתברך, ממקום של אמת, ולא ממקום של לעשות מה שצריך וכו', אלא להכיר שהמתנה הזו, שיש לנו שעה יומית עם השם יתברך, היא מתנה עצומה, שבו יכול לשפוך את נפשו באמת, כי אין איש שומע, והשם יתברך בודאי אי אפשר לרמות אותו, ולכן התפילה חדשה ואמיתית לגמרי.
אנו קוראים בפרשה את הענין של ויתרוצצו הבנים בקרבה, עלינו לדעת, שבכל איש יהודי מתרוצצים שני כוחות, ותיכף כשעובר ליד פתחי בתי עבודה זרה, לבו מפרכס לצאת שמה, משום שחלק הבלתי מזוכך שבו, מתעורר אז, ובודאי אין כוונתי כפשוטו, שיהודי שעובר ליד בית טומאתם, מתעורר אליהם חלילה, כי אין יהודי חשוד על זה כלל, אלא שיש הרבה ענינים בעולם, שהם בחינת בתי עבודה זרה – שמרחיקים את האדם ממנו יתברך, ולכן הם מתעוררים כל זמן שאין האדם זוכה להגיע למדרגה שהוא מואס בהם בתכלית המיאוס, ורואה בהם שקר ותועבה, ורע גמור שאין רצונו לטעום מהם כלל וכלל, אפילו שמץ וסרך מהם. ואותו יהודי עצמו, שעובר עליו מה שעובר, מלחמות עצומות וכו', תיכף כשעובר על פתחי בתי כנסת של שם ועבר, היינו שמגלים לו נפלאות מסוד נשמתו, ואיך שהצדיק האמת כיוון באמת גם עליו וכו', אזי מתעורר בתשוקה גדולה שאין לה קץ, וממש מפרכסת נפשו לצאת אל האור האמת והאמונה האלו, אך שהוא צוי בעצמו, ושני כוחות מתרוצצים בו, ואז עונים לו את התשובה, שצריך לדעת שיש שני כוחות, ועצם המהות הזאת נלחמת עם המהות הזאת, עד שיעשה כל כך רצונו יתברך, וגם אויביו ישלים אתו וכו'.
המלחמה של זה העולם כבדה מאד, היא פנים ואחור ממש, לא נותנת שקט אפילו יום אחד, ובכל רגע האדם נידון, ורוצים לנסותו בכל מיני נסיונות, ואם היינו יודעים כמה הנסיונות הללו הם לטובתנו הגמורה, בודאי לא היינו נופלים בנסיון, ואנשים רבים צועקים למה יש לנו כל כך הרבה נסיונות, ואם היו שומעים את קול הבריאה הזועקת להם שלא יפסידו את ההזדמנות הזו של החיים ויעשו תשובה באמת, ויפרשו מן החטא והכיעור והדומה לו, אזי היינו זוכים להתקרב באמת להשם יתברך, ולהנות מצוף הדבש המתוק הזה שיש בעבודת השם יתברך.
ההכרח לקצר, וגם את זה אני כותב באישון לילה ואפילה, כאור בוקר.
ידידך נצח
שלמה ברוך בלוי