מכתב מאה ארבעים וארבעה
בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר שמות תשפ"א.
ידידי היקר והחביב
… שיחי'
אבינך ענין השובבים הקדושים, שאז אנו יודעים את שובבותינו נגדו יתברך, ואני שבים אליו לא בשיבה של רגילות, אלא בשיבה שיש בה שובבות, וזה לעומת זה עשה אלקים, שבכל ניצוץ של שובבות, התיקון שלו הוא לקחת את השובבות אל הקדושה, ולשוב אליו יתברך בשיא המרץ הקדוש, להתהוות מחדש אל הקדושה, להתמזג עם השירה הקדושה של הבריאה להשם יתברך, שנהיה כלים נקיים להתגלות האור העליון, ולהכיר אותו יתברך מעומק תחת שלנו אל עומק רום של ההתגלות הנשגבה של נשמתנו המכרת את יוצרה, כי נשמה יהודית בודאי יודעת בבירור שיש השם יתברך בעולם, אלא שהיא תועה, בבחינת מה שגילה לנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רו): על הפסוק (תהלים קיט): תעיתי כשה אובד, שזו התעיה של הנשמה בשדה המוקשים של ארץ תלאובות, והנשמה מחפשת ומחפשת, ובין כך היא נכתמת בכתמים נוראים, והיא מרגשת מרחוק שיש צדיק עליון ונשגב המבין בכתמים הללו, ויודע לנקותם לגמרי, ועיקר הנקיון שלו שהוא מאיר את הנשמה ביותר עד שהיא כוספת ומשתוקקות להתרפק אל שרשה הקדוש והנורא, וזה הסוד העמוק, שדייקא בפרשיות הקדושות הללו, שקוראים את כל ענין השעבוד של מצרים, והיציאה משם באותות ובמופתים ובזרוע נטויה וכו', עד שזוכים לעמוד למרגלות הר סיני ולקבל משם משפטים ותורות, ודייקא אז שאנו במקום המרומם הזה של יציאה לחירות, שלב אחר שלב, אנו נדרשים להציץ בעצמנו עד כמה אנו שובבים ברדיפה הטפשית אחר עולם עובר, והצער על מאורעותיו החולפים כטסים, כי דייקא בעת הרוממות, אז מקבלים כל הדברים הקטנטנים את הפרופורציה שלהם, והם מאבדים את החוש לצער אותנו כל כך, כי אנו שבים ורצים אל השם יתברך בכל לב ובכל נפש, וזה מה שמעניין אותנו ולא זולת. אקוה להשם יתברך, שהרמזים הקדושים שכתבתי לך כאן יחיו אותך, כי נכתבו מלב שבור מאד, כידוע לך היטב, מה שעובר עלי, ואין לנו כלום בעולם הזה כי אם אהבתו העליונה שאין לה סוף.
אשרינו
הכ"ד
דודך וידידך
שלמה ברוך בן רבקה