זכור את אשר עשה לך עמלק
בעזרת השם יתברך, ערב שבת קודש לסדר ויקרא יב באדר־ב, שבת זכור תשנ"ז לפ"ק, פה אשדוד ת"ו.
שלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרוצה וחפץ בתמימות ושלימות עבודת השם כמר…. ….. נרו יאיר ויזרח באור מופלא רום מעלה בעזרת השם יתברך.
הנה למנוע את עצמי מלבוא עדיך בכתובים כאשר אתיא שבת פרשת זכור הוא ממש דבר שאי אפשר. בהיות שעתה אוחזים בנקודה הכי חשובה בעבודת המקום ברוך הוא – למגר את יסוד ושורש הרע, ולמחותו כליל – זהו שורש כל עבודת השם ותיקון ושלימות כל העולם, ובכל השנה אנו מחוייבים לזכור מעש עמלק בכל יום ויום, והכל נמשך מנוראות קדושת השבת קודש הבאה עלינו לטובה ולברכה.
ובודאי יש מן הענין להתעורר עתה מאד מאד כדי שנזכה לפעול בעצמינו את מחאת עמלק לכל פרטי פרטיה ודקדוקיה ותרי"ג מצוות התלויות בה, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. ולפעול שכבר יהיה השם שלם והכסא שלם לעילא ולעילא, ושיתגלה כבוד שמים בכל העולמות כולם ובפרט בעולם העשיה הגשמי הזה שאנו ממונים עליו, כי על זאת נתנו אותנו בתוך עלמא דשיקרא הדין, בכדי שנזכך את הדומם צומח חי ומדבר ונהפכם לרוחניות חיות אלוקותו יתברך שמו ויתעלה, שלכל זה מפריע ומזיק עמלק ימח שמו.
והנה בתחילה רצוני להעתיק לך מאמר מהספר הקדוש והנורא 'עבודת ישראל' מהמגיד הקדוש מקאז'ניץ זי"ע, וזו לשון קדשו: 'זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' (דברים כה, יז). דהנה שותא דעלמא (רגילות הלשון של העולם) לקרוא ולכנות אדם רשע בשם עמלק, ואין לך דבר למטה שאין לו שורש וטעם.
והנה הענין הזה, מפני שעמלק בטומאתו וברשעתו הכניס במלחמה אז איזה ניצוץ וענין רע בלב כל איש אשר לא לחם כנגדו כראוי, כי עיקר ענין עמלק הוא היצר הרע צורר כל אדם, וזה "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות ח, טז), דהיינו שבכל דור ובכל שעה היא המלחמה הגדולה אשר אנחנו נלחמים תמיד כל ימי היותנו על הארץ. כי עמלק נוטריקון עמל ק'סם ומרי.
וזה "זכור את אשר עשה לך עמלק", 'לְךָ' ממש, שעשה בקרבך ענין עמלק עמל קסם ומרי, "אשר קרך בדרך", 'קרך' הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות. שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ה' תמיד, והיצר הרע מקרר את האדם ומעצלו, ובא אליו בכמה מיני פיתויים, ומתנכר בלבושים וענינים, עד שמפתה את האדם, ואומר לאדם: מה לך תיגע לריק ותלד לבהלה? הלא אתה עשית כמה עבירות עד אין מספר, וכבד ממך הדבר לעשות תשובה כראוי, ולסגף מה שאתה חייב, לכן למה לך ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה? ועליך נאמר (משלי כא, כז): "זבח רשעים תועבה", ואין בידך לא מִשַׁלְוַת העולם הזה, וגם נכזבה תוחלתך לעולם הבא ותירש תרתי גיהנם, שמע נא על כל פנים, ושמח בחור בילדותך בעולם הזה, ואכול ושתה וייטב לבך היום ואל תדאג דאגת מחר לעולם הבא. וגם מה שאתה רואה כמה אנשים מכונים בשם צדיקים וחסידים ואנשי מעשה, אשר הם מייגעים את עצמם בתורה ובעבודה, אל תביט אל מראיהם, כי כלו סג יחדיו, ומי יודע מה מעשיהם בסתר. ועוד כהנה מדבר היצר הרע בלב האדם, עד שמפילו בעצלות בעבודת השם יתברך ומחזק לבו למרות עיני כבודו עד שמוליכו כשור לטבח, לזה הזהיר הקדוש ברוך הוא – "זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך" – שהקר אותך כשאתה הולך בדרך ה'… עד כאן לשון קדשו של ה'עבודת ישראל' השייך לעניננו.
וזה נראה ממש איך שהצדיק הקדוש הזה, "רוּחַ ה' דִּבֶּר בּוֹ וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנוֹ" (עי' ש"ב כג, ב), עומד ומתנבא לדורות הבאים, לדורנו אנו, 'אַזוֹי גוּט אַרָאפּ גֶעלֵייגְט דֶער עֲמָלֵק' (כל כך 'הוריד' – ביאר, את [ענין] עמלק), כל כך מבין את מה שעובר עלינו, אף גם אלפנו בינה באופן חד וברור "שורש פורה ראש ולענה" – 'המוּסר' שמייסר אותנו עמלק ימח שמו, שרוצה לעשות לנו רק רע, ולכל אחד מאתנו בפרטיות, ובכל דור ודור.
והעיקר, שמפיל את כולנו לתוך יאוש של שקר וענוה פסולה שגרועה מהכל, וזוהי ממש מלחמה לה' בעמלק, מי שמתחיל בעבודת השם ורותה להתקרב לה', תיכף ומיד פוגש באויב הנצחי והשחצן שאינו מתפעל משום ירא ה' ומשום חסיד ולמדן, יש לו כוחות עצומים כנגד כולם, אשר דבר זה מבהיל הרעיון, איככה נוכל אנן נמושות ופעוטות – אחרוני הדורות לעמוד כנגד המן – עמלק ימח שמם וזכרם ונמח זכורם מלהזכירם בזכרון קדוש, על כלמיני שיטות מתוחכמות דילהון שממציאים בכל פעם בחכמה דקליפה כיצד להצליח להצר את צעדינו מלכת בדרך של עבודת ה', ובכל פעם שמשברים מניעה אחת אזי הפרצוף העמלקי מעוה את פניו בחימה שפוכה, כאומר: "אהה! התחלת? עתה אראה לך מי אני"… וכתגובה, מערים עוד קשיים, עוד נסיונות ועוד ירידות, עוד יאוש ועוד רפיון ידים.
והעיקר, שמתלבש בכל מיני לבושים ומסכות כדי שלא נכיר בו, בעמלק המסתתר, ושלא נדע איה הוא ומקומו, ובאיזהו מקומן של שפכי'ם הוא אורב ממתין לנו כשהוא חוכך ידיו בהנאה של רוצח, להנחית על ראשינו מהלומת מחץ, שתמיט עלינו חדלון וכליון מוחץ וחרוץ.
ומשל למה הדבר דומה? לשונא מנוול ופושע, הנטפל לאיש תם וישר להתחבר עמו כדי להונותו, ומעמיד פנים שהוא החבר הכי טוב שבעולם, עד שכאשר מתגלה התרמית, והקרבן חורק שיניו בזעם וקופץ את אגרופיו בלהט נקמה של חלש מול גבור עז פנים, אזי הוא כבר מוכה וחבול, מסכן ואומלל. אך ראה זה פלא, לא עוברים אפילו ימים מועטים והוא בא שוב ברוב עזות וחוצפה, ובכשרונו העצום המבריק יש לו כח להטות את לב הפצוע והמפסיד לגמרי – אליו, שיראה כמה שהוא כן טוב, לא כמו שחשב וכו'… והלה מתפתה למול שפת החלקלקות, נוטפות מור ודבש, והולך אחריו שבי עד להתרסקות הבאה, וחוזר חלילה כמו התמכרות.
כך זהו עמלק!!! בדיוק ככה!!! להשכיח מהאדם מהו הרע, וכמה שהוא רע לאדם באמת. ועל זה בא הפסוק וצועק גיוואלד! זכור! זכור את אשר לך עמלק! לך דייקא… גִידֶענְק גוּט וָואס הָאט עֲמָלֵק דִיר גֶעטָאן! (זכור היטב מה שעמלק עשה לך), זכור איך שהוא שונא אותך, הזכר נא בטעם המר שלאחר החטא! התבונן איך נראים ונרגשים חיים ללא טהרה, ימים ללא קדושה, שנים ללא תשובה, שבועות ללא תורה, וחדשים ללא יראת חטא, שבתות ומועדים ללא חיות והרגש קדוש. זכור מה שהוא – עמלק – עשה לך, לך בעצמך, לא רק אז לפני אלפי שנים, אלא לך, לך ממש. והכל בשקט נפלא כזה, מבלי לעורר שום מהומות, מבלי לגזוז את הפיאות ולגלח את הזקן, מבלי להסיר את השטריימל ולפשוט את מלבושי הקודש. ורק כך, איך שאתה, "קרך" – 'עֶר הָאט דִיר אָפְּגֶעקִילְט, אַרוֹיסְגֶענוּמֶען פוּן דִיר דֶער עִיקֶר', את הניצוץ הקדוש, היראת חטא, הרתיעה מליפול אל אמבטי רותחת. הנה הגיע הלץ המנוול עמלק הרע הזה, וכל רצונו הוא שתתחיל לזלזל, להפיק הנאה מהעולם הזה מבלי שיהיה אכפת לך בכלל… אוי לאותה הנאה! אוי לאותה ליצנות! רחמנא ליצלן, לזלזל באדון עולם אשר מלך, יתברך שמו – רחמנא לישזבן.
והנה אעתיק לך מלים ספורות מרבינו הקדוש מאפטא זי"ע, אשר זו לשון קדשו באמצע מאמר קדוש בספרו הקדוש והנפלא 'אוהב ישראל': 'אמנם כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, הן הנה לחטאת מֶרִי לבני ישראל, הוא השטן הוא היצר הרע שבלב האדם, אשר בכל יום ויום תמיד ירדפנו במלחמה כבידה ורצונו להטותו מדרך הטוב והישר וּמִקַבָּלַת עוֹל מלכות שמים ואדנותו יתברך, על ידי אשר בכל עת יסיתנו אל התאוות הגשמיות. ומייפה וממתיק הדבר אל לב האדם. ואחריתה מרה כלענה, וטועם טעם מרירות רחמנא ליצלן. ולזה עמל"ק הוא מספר מ"ר. ומספר א"ל אחר'. עד כאן לשון קדשו.
ולזאת, השבת הזו – 'שבת זכור', הקודמת ליום הפורים הקדוש והנורא, מוקדשת לענינו של יום שעיקרו מחיית עמלק בכלל ובפרט, שנשבע הקדוש ברוך הוא שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. וזה רומז גם על הזריעה הרעה שזרע בעונותינו הרבים עמלק בלבות של כל אחד ואחד מאתנו, שניתן כח בימים הקדושים האלו, החל מי"א אדר ועד מוצאי יום פורים דמוקפין – ט"ו באדר, סוף ימי הפורים הקדושים אשר נזכרים ונעשים לנצח את המלחמה הזאת, הן על ידי קיום המצוות הנוהגות בפועל ובשמחת לבב כמתבקש וכמצווה בימים אלו. והן לקיימן בפנימיות – לנצח את צד הרע, הצל האפל שמתלוה לכל דבר שעושים בחיים, להתנקות למול אור השם, שנהיה כלים שיוכל אור שכינת עוזו יתברך לשרות בתוכינו, שכבר נוכל להתחיל להיות יהודים… כך פשוט! יהודים פשוטים!
עלינו לשאוף להיות יהודים כאלו, אשר רוצים תמיד רק את השם יתברך, לעשות נחת רוח להבורא, ולא רק מתוך כפיית ההרגל, מרה שחורה ופחד אימים מהעונש וההפסד הדשמי, אלא מתוך שמחה, אהבה, השתוקקות, געגועים, כיסופים והתרפקות אל השם יתברך הטוב והמטיב, אשר זיכה אותנו להיות מהעם הקדוש הזה.
ועל כן היתה שנאת עמלק הכבושה, רצועת המרדות הקדמונית, וקידש את עצמו לקרב בלתי מתפשר עקוב מדם, לקעקע ביצתן של ישראל ולהפרידן ממקור טהרתם וקדושתם. כי התקנא בעם הזה, לנגד כל מעלותיו.
ואנחנו עם השם, תולים עינינו למרום, לאב הטהור והרחום שבשמים אשר לית אתר פנוי מיניה, ולו דומיה תהלה, ואליו נייחל בעין עורגת, שיצילנו מכל אויבינו מחוץ ומבפנים, כי אין לנו חפץ במצעו של השטן, כי ענינו הוא הפסד, חדלון, נקם עצמי, עונש שהאדם מעניש רק את עצמו, כי ממית את עצמו בידים. וזכור את דברי רבן יוחנן בן זכאי אשר התבטא כלפי קודשא בריך הוא (ברכות כח:): 'מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם'. אהה! צריך לחקוק בלב היטב לשון רבותינו – 'כמה החטא גורם' (תענית כג.).
ראה מה היא רשעתו העצומה של עמלק המסמא את עיני האדם כל כך, כל כך, שאינו מסוגל לחשוב על הרע שבבריחה מן האמת וחושב שזה דבר טוב, ועוד ממורמר כאשר היצר הטוב מבריח אותו מכל זה. והנה עתה הזמן לתקן זאת, בפורים נתגלה היופי שבטוב, כמה טוב להיות עובד השם, ואיך שאין יותר טוב מזה, טוב ממש.
ועל כן כל מחיית עמלק הוא על ידי קדושת השבת קודש דווקא. והוא בזה שקוראים את הפרשה הנשגבה הזו בשבת קודש, וכלשון המדרש תנחומא (פרשת תצא סי' ז): 'זכור את אשר עשה לך וגו', כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור – שניהם שוין'; וענין זה מבואר בספרים הקדושים, וראה מה שאיתא בספר הקדוש 'בת עין' (זכור, ד"ה להבין, דף קכג.): 'להבין ענין פרשת זכור לזכור עמלק בשבת דוקא, הנה ענין עמלק הוא בחינת כפירה בהשם, בחינת חסרון אמונה, ולזו נסמכה פרשה "יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" וגו' לפסוק "ויבא עמלק" וגו', כי על ידי שלא האמינו בה' ובמשה עבדו אשר אמר להם "שבת לא יהיה בו" וגו', נתגבר בחינת עמלק ובא עליהם למלחמה. לכן תקנו חכמינו ז"ל לזכור פרשת עמלק בשבת דוקא, שעל ידי שיזכרו בחינת עמלק, יבואו להאמין בבחינת שבת כראוי, ועל ידי שיאמינו בשבת ימחה שמו של עמלק מכל וכל; עד כאן לשון קדשו. וראה הלשון ב'שפת אמת' (תרל"ו ד"ה במדרש): 'ובכל שבת יש קצת מחיית עמלק כפי שמירת שבת שבישראל'.
ובענין השבת זכור שקודם פורים, איתא עוד בספר הקדוש 'תורת אמת' (מלובלין, תרמ"ה ד"ה 'איתא'): 'ידוע, כי זה לעומת זה, כמו שבקדושת שבת מגיעין לבחינת טוב שהוא העונג, כן לעומת זה נמצא כח עמלק שהוא תכלית ההיפוך שאין למטה מנגע, והוא המנגד להקדושה, וכל מגמתו לקרר את הנפש מבחינת ענג הקדושה, ועל ידי זכירת קדושת שבת זוכין להכניעו ולמחות את שמו מתחת השמים'; עד כאן דבריו הקדושים.
כי מובא בזוהר הקדוש (ח"ב פח:): 'מהו שבת? שמא דקודשא בריך הוא, שמא דאיהו שלים מכל סטרוי'
(מהו סוד השבת קודש? שבת הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא שלם מכל צדדיו [היינו מכל הבחינות של ספירות האצילות, כי תיבת 'שבת' מורכבת מאותיות ש' בת', ו'בת' מרמזת על המלכות, והראשים שעל שלושת קוי האות ש' הם ג' יודי"ן – סוד כתר, חכמה, בינה. ושלושת קוי האות ש' הן ג' ווי"ן – סוד ג' קוי חג"ת דז"א. הרי שבתיבת 'שבת' כלולים כל פרצופי האצילות המאירים עלינו תוספת נפש, רוח ונשמה ביום השבת. ולפי שביום זה מאירות כל ספירות אלו, לכן הוא נקרא בשם זה – שבת).
ואף שאין אתנו יודע עד מה על פנימיות הענינים האלו הנוסקים אל על, אך כבר נתגלה לנו על ידי רבותינו שזה ממש הקלקול שרוצה לפעול עמלק שלא יהיה שמו יתברך שלם, ויהיה פגם בהתגלות כבוד שמים, ששמם של נושאי דגל האמת והאמונה יהיה מבוזה, מאוס, משוקץ, נתעב ונאלח בעיני כל יושבי תבל ובאי עולם. ואדרבה! מייחסים חשיבות לכל מי שהוא יותר קל דעת ונוח לחטוא השקוע בהבלי ושטותי העולם הזה.
והשבת קודש הוא התיקון לכל זה, כי שובתים ונחים מכל עבודות פעולות ומלאכות של עולם הזה רק בעבור כבוד שמים, וכבוד ה' זה צריך להמשיך לימי החול שיהיו עניני כבודו וצרכי גופו בטלים ומבוטלים כאין וכאפס למול הדרת כבוד צרכי שמים והתקרבות אל השם יתברך, ושום דבר לא יבטלנו ויזיזנו ממקומו כאשר נוגע לעבודת השם.
ולכל זה זוכה באשר הוא חוקק בדעתו ובמוחו היטב היטב שהוא בא לזה העולם רק בשביל להרבות כבוד שם השם. והנה החיים פורחים ועפים – 'והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף' (ב"ר צו, ב), והנה יום והנה לילה, וכבר צריך לתת דין וחשבון להשם יתברך על כל מחשבה דיבור ומעשה של כל רגע ורגע, וזה מבהיל הרעיון.
ומי שבאמת נכנס בזה, עם כל עין עיון המוחין שלו, זה משפיע עליו מאד, כי זוכר את אפסיות האדם בעולמו, ולא שנהיה חס ושלום עצוב וזרוק בעבור זה, אלא אדרבה! ננסכת בנפשו מין מנוחת הנפש בחינת (דברים כה, יט): "והיה בהניח ה' אלקיך לך", דעביד נייחא לך, ממש בחינת שבת.
ופוק חזי מה שכתב ה'שפת אמת', וזו לשון קדשו באמצע דיבור (בסוף המאמר הראשון של ש' תרמ"ז): 'והכלל, שעל ידי אמונה במסירות נפש יש נשיאות כפים למעלה מהראש, כמו שכתוב (שמות יז, יב): "ויהי ידיו אמונה". ולכן גם עתה בשבת קודש שיש לבני ישראל כח הכתרים ממה שהקדימו נעשה לנשמע (שבת פח.). וגם בשבת קודש עצמו שמבטלין בני ישראל כל המעשים ושובתין מכל מלאכה, הוא בחינת (שם פסוק יא): "ירים משה ידו". ולכן אין לו שום מגע בשבת קודש. ואז והיה בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק'; עד כאן לשונו הקדוש.
ובזה שיש שני חלקים למחיית עמלק: א. מחאה ומחייה על ידי קדושת שבת. ב. מחאה ומחייה על ידי שמחת פורים שהוא דייקא בימי החול ואין בו שום איסור מלאכה, זוהי הנקודה של המשכת קדושת שבת לימות החול, היינו לא רק לגרש את קליפת המן עמלק הנדבקת לקדושה, לתורה, לתפילה ולמצוות, הן על ידי בלבולי מחשבות העולות באמצע עסקו בתורה ובתפילה, והן על ידי הפרעות ומניעות לעצם קיום רצון השם, אלא לגרשו מכל וכל גם מתוך החיים הגשמיים ממש, היינו שלא נעשה תנועה אחת אף הקטנה שבקטנות שלא כרצונו יתברך שמו.
ועל כן בפורים הקדוש אנו מבטלים עצמנו מעל וכל מהדעה הגשמית, ואנו שותים ומתבסמים, ושמחים למעלה מטעם ודעת בלי שום מדידה והגבלה, כדי שלא נהיה מוגבלים בנימוסי ותנועות והנהגות עולם הזה הגשמי, כי אנו רוצים להמשיך אור החכמה העליונה, שכשזוכים אליה בשלימות, אז יודעים שאין יודעים כלל.
וזהו התיקון של מחיית המן עמלק שהם רוצים להטיל את ארס הכפירות והספקות בלב ישראל הכשרים עד שלאט לאט נכנסים הרהורים רעים של "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז). והכל מחמת הגיאות והישות שרוצים להבין הכל תיכף ומיד, ולחקור חקירות במה שאין השכל מורשה ויכול להשיג ולהבין, אחרי אשר השם יתברך נופח באפיו בכל רגע ורגע נשמת חיים, והוא חי, מתנועע, נושם, קם, יושב, זע והולך הכל מהחיות אלקות שבתוכו, ופתאום הוא שואל איפה אבא? ואז בא הכלב – המן-עמלק ונושכו, ועובר עליו מה שעובר – כל מיני צרות, יסורים, השלכות, נפילות ומרירות, כי פרש מן החיים האמיתיים, הפריד את המלכות – אמונה וקיצץ בנטיעות. והכל על ידי שבתחילה מכשיל את האדם במחשבות זרות של תאוות ומשליך אותו לטומאת פגם הברית רחמנא ליצלן שפוגם את מוחו. ואזי מוחו מעוקם ומבולבל לגמרי, ורוצה תיכף להבין ולהשכיל. וזה החל כאשר לא שמר את עצמו מטומאת המן עמלק, כשנתנפל עליו בתחילה להחטיאו על ידי עצבות, עצלות ומחשבות זרות ועבירות ופגם אמונה, כי כל זה קשור אחד באחד, כידוע.
והתיקון של שבת-זכור-פורים הוא, להשליך את השכל הגשמי והחומרי לגמרי לגמרי, להתאפק מהתאוה המגונה – לחשוב שיודעים הכל, ומבלי לחקור שום חקירה והשכלה שלמעלה מכל יכולת דעתו ושלא לפי דרגתו, שזה סוד עד דלא ידע, למעלה מטעם ודעת – 'ער זאל גארנישט וויסן', כי תכלית הידיעה שלא נדע.
ובזה זוכה להבראות מחדש, ולהמשיך על עצמו אור השכינה הקדושה, אור החכמה העליונה שמאיר בפורים הקדוש והנורא, שמאירה בו הארה יותר משבת, יום טוב ויום הכיפורים כידוע.
…., ….! הכר את האויב, שים מצחך נחוש כנגד ריבוי הפיתויים ההולכים ונעשים קשים יותר ויותר, מיום לחבירו, אחוז בעצתו אמונה של מרדכי היהודי, "ויזעק זעקה גדולה ומרה", אוי, גיוואלד, וואס טוט מען? דער עמלק קילט אפ, ער מאכט ליצנות, ער קוילעט, ער הרג'ת אוועק, אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, שברוב טובו וחסדו מעניק לנו בנשיאת חן זמנים גבוהים כאלו להתעלות – שבת זכור! כמו שזוכרים את השבת, את בחינת העשה טוב, את רוממות השם יתברך, כך זוכרים את עמלק, את בחינת הסור מרע, השפלות עצמו, לידע שבשתי הבחינות האלו צריך לעבוד את השם יתברך, ואיני רוצה עתה להאריך בנקודה זו. כי אין הזמן והמקום נותנים לזה, ויבואר במקום אחר בעזרת השם.
ועל כל פנים, צריך לשמוח מאד עם עצם מצות שמחת פורים ומחיית עמלק שקדמה לה, כי אז יש לכל אחד את התיקון שלו. כי קריאת המגילה היא בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד בט"ו, ולא רק ביום קבוע אחד כבשאר זמנים, ואולי בא לרמז כי הרצון העליון רוצה כביכול לתת לכל אחד הזדמנות 'זיך מיט כאפען צו די קדושה', כן הדבר בתמחה זכר עמלק וגו', שבודאי יכול הבורא יתברך למחותו ברגע אחד, אך רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, להיות מחיית שמו על ידי בני ישראל (עי' חידושי הרי"מ עה"ת לפרשת זכור).
ועיקר מחייתו הוא על ידי שמחה, כי שמחה היא מלשון 'שֶׁמָחֹה' תִּמְחֶה זכר עמלק שכל אחיזתו בדין ובעצבות, כי כשאדם שורה בשמחה תמידית המוח שלו מיושב והוא נמצא בעלמא דחירות, חירות מיצר הרע, חירות ממלאך המות וכו', והוא יכול לסגל בעצמו עבודת השם, אהבה ויראה ודביקות בבורא יתברך שמו, לא כן כאשר אדם נמצא בעצבון ודכאון פנימי, אף שלא נראה לחוץ, אבל הוא מיואש לגמרי ממצבו, ומוחו נמצא אסור ברהטים, ואין לו יכולת לחשוב מחשבות מתוקנות כי נסתמים לו שבילי השכל, מלבד אשר עיקר הדבקות בהשם הוא בבחינת "עוז וחדוה במקומו", ולא זולת.
וזה מה שאנו זוכים ליטול מאור קריאת פרשת השבוע הזה – 'פרשת ויקרא' דכתיב (ויקרא ה, א): "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", ואיתא בזוהר הקדוש (דף יג:): 'אורייתא תווהא עלה, ואמרת, ומה כל יקרא דא וכל אשלמותא אשלים לנפשתא מלכא עלאה, והיא חבאת קמיה? נפש כי תחטא? מה דין הוא דתחטא'?! (התורה הקדושה תמהה עליו, ואומרת, ומה כל הכבוד הזה, וכל השלימות הזו השלים לנפש המלך העליון, והיא חוטאת לפניו? נפש חוטאת? מה זה הוא שהיא חוטאת?!). היינו שהזוהר הקדוש מפרש את ה"וכי" מלשון תמיהה, וכי נפש האלוקית חכולה לחטוא? איך יכול להיות דבר כזה?
וראה מאי דאיתא בספר הקדוש 'נועם אלימלך' על הזוהר הזה, וזו לשון קדשו: 'ונפש כי תחטא כו'. נראה לפרש, דאיתא בזוהר הקדוש – ונפש כי תחטא שהוא לשון תמיה, שהכתוב מתמיה על נפש העליון שיחטא, עיין שם הלשון. ויש לפרש גם כן ברמז, על נפש צדיק שחטא באיזה חטא קל כחוט השערה, שעבר על איזה מדה והנהגה טובה חלילה, כפירוש הזוהר הקדוש שנפש היא מדריגה גדולה. והצדיק הזה, הנכשל חלילה באיזה מדה כחוט השערה, אזי יחרד לבו בקרבו ותאחז נפשו פלצות. ומי יתן ויחרד לב הרשעים העוברים עבירות חמורות כקלות, כמו הצדיק הזה אשר הקל שבקלות בעיניו כחמורות. ונפשו תאבל עליו, ותחרד מאוד, כאילו עתה שומע השבועה שהיו משביעין אותו קודם שיצא לאויר העולם כדאיתא בגמרא (נדה ל:)'; עד כאן לשון קדשו.
ונמצינו למדים, שהתורה הקדושה בעצמה מעידה שאין חטא מתאים לנו, וכל מה שאנו חוטאים הוא מחמת עמלק המזנב בנו בחלידות של יאוש ורפיון. אך על ידי שנתקרב להשם יתברך [מלשון קרבן], אשר בזמן הזה שאין בית המקדש קיים הוא על ידי תפילה, וכדכתיב (הושע יד, ג): "ונשלמה פרים שפתינו" (ועי' יומא פו:), אזי נכניע את טומאתו ויתגלה אור הצדיק בחינת מרדכי, החבוי ונמצא בכל יהודי.
וזהו סוד אלף זעירא דויקרא, שויקר הוא לשון טומאה, ועם האלף זעירא זהו "ויקרא", לשון קדושה חביבה. והנה האדם מסוגל ליפול ברגע אחד לנוקבא דתהומא רבה לתכלית תכלית הנפילה, עד שנופל לבחינה של "ויקר", ואז באה האלף, הרומזת על אלופו של עולם, היינו שהשם יתברך שורה ומסתתר בתוך המניעה וההסתר כדי לתת הזדמנות לאדם לְפַתֵּחַ, להצמיח ולהגדיל את האלף קטנה, את הנקודה זעירא של חכמה, בחינת אות יו"ד, של הנפש הקדושה שיש בכל יהודי, ולשמוע את קול ה' בכח, שיהפוך מכל ירידתינו – עליות גדולות של דבקות הבורא יתברך שמו.
וכל זה היה בפורים, שקודם הנס היתה הסתרה גדולה, על דרך מאמרם ז"ל (חולין קלט:): 'אסתר מן התורה מנין? – "ואנכי הסתר אסתיר"(דברים לא, יח)'; וכפי אשר מובא במדרש, שהיתה הגזירה לכליון כבר חתומה לגמרי [ראה מאמרם ז"ל (אסתר רבה ט, ד): 'באותה שעה נטל הקדוש ברוך הוא אותן אגרות שגזר עליהם, שהיו חתומות בחותם של טיט, וקרעם, והפיל על אחשורוש בהלה באותו לילה']. כי ישראל היו אז בשפל המצב ממש, ורק על ידי הרחמים הגדולים שהמשיך מרדכי הצדיק על ידי זעקותיו ובכיותיו נתהפכה הצרה לצהר גדול, והיה נס גדול ליהודים. וזה מראה, שאף בתוך ההסתר נתגלה אור, כאשר זוכים ומחפשים אחריו, אף שבין כך הוא קטן כמו האלף זעירא, אבל עם הכל ביחד זה נקרא "ויקרא". כי צריך להאמין שאפילו במקומות הנמוכים שורה אלופו של עולם ברוך הוא וברוך שמו.
וראיתי בספר חידושי הרי"מ עה"ת (לפורים) מעשה, ואכתבנו לך משום ענין שהאיר לי בו, וזו לשון קדשו: 'איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא וכו', היה מספר מעשה (החידושי הרי"מ זצוק"ל), פעם אחת נסע יהודי אחד לחטוא ולקח עמו צרור כספו, וכשהיה בדרך, שמע קול בכיות מאנשים ונשים [שאז היה כל אדון בחצירו כמו נגיד שבידו להמית], והיו רבים מישראל חייבים לו שכר דירה ומס, ונתנם לבית הסוהר בעינויים קשים כמות. האיש הנ"ל בשמעו הבכיות נכמרו רחמיו, וחקר כמה הם חייבים, לקח כל הסך אשר הקצה לעבירה ופדה כל השבויים ולא עשה העבירה, ונעשה מזה רעש בשמים, ויצא הַפְּסַק, שכל מה שיגזור זה יקום, חששו פן ירצה להחיות מתים ושאר דברים שאי אפשר עתה, גזרו עליו לשתות יי"ש, ולכך היה רוב הזמנים שיכור. ופעם אחת היה העולם בצער גדול, שלח הבעל שם טוב ז"ל מתלמידיו להנ"ל שהוא יבקש רחמים, ויפעול, כשבאו אליו, שהו כמה זמנים, שלא יכלו לדבר איתו מתוך שכרותו עד שטרחו והשיגו אותו טרם ששתה, ופעל רחמים ונעשה רצונו. כן בפורים, יש כל כך עת רצון, שכל איש ישראל יכול לפעול אין שיעור, אך פן ידרוש שלא כהוגן – כיבדו חכמינו ז"ל בהכוס כנ"ל. אין שום הוה אמינה שנפסיד חס ושלום על ידי תקנת חכמינו ז"ל, מסתם עולה נחת רוח מי שמבטל חפצו לציית פקודת חכמינו ז"ל מאשר יכוון לבקש עבור עצמו – אף שיפעול'; עד כאן לשון קדשו של נכדו ה'שפתי צדיק' מפילץ זצ"ל בשם החידושי הרי"מ, עיין שם.
וסיפור זה מלבד שהוא הפלא ופלא מצד עצמו, אף גם הלקח הנלמד ממנו נורא הוא! ובדקי דקות משמע מיניה, כי השתיה בעצמה בפשיטות פועלת המתקת הדינים יותר מכל הפעולות, כי זהו רצון השם. ומה שממשיך ישועה הוא רק 'רצון השם'. ומזה נלמד מוסר השכל, איך עלינו לחפש תמיד רק אחר הרצון העליון שבכל דבר, רצון השם יתברך ותו לא, ולא לעשות רק מה שנוח לו לאדם.
ומי יתן שיזכנו השם יתברך לראות במחיית עמלק בשלימות, על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא מקור כל השלימות, ויהיה שמו יתברך וכסאו הרם שלמים לגמרי – שיתגלה כבודו בעולם ותן דעתך למה שנכתב כאן, כי נכתב בחסדי השם מתוך לחץ זה הדחק של זמן ומוח.
ואסיים באיחול של 'פורים שמח' – שתזכה לעלות לעילא ולעילא על ידי השתיה כדת ושמחת פורים המופלגת – לקבל על עצמך אז עול תורה ועבודת השם מחדש. ויהי נועם ה' אלקיך עליך, ומעשה ידיך כוננה עליך, ומעשה ידיך כוננהו. וזכור, שאף על פי כן, ככל הנזכר לעיל – שהשתיה חשובה מהכל, השתדל לבקש מהשם יתברך בעידן פיכחות כל מה שתרצה, כי בפורים פועלים כל מה שרוצים, ובטח תבקש הרבה בעבור אביך, והשם יתברך יעזור שתמשיך לו רפואה שלימה.
אַ גוּטְן שבת-זכור.
מנאי ידידך ואוהבך בכל לב ונפש באמת, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה