הבבא סאלי על הקיר
אלול תשע"ה
יש מעמדי סליחות מפעימים, יש מקומות הומים מאלפי בני ישראל, ולא צריך להיות הברדיצ'בר כדי לעמוד פעורי פה ועינים לחות מהתרגשות. יהודים קדושים מבקשים סליחה מאת אדון העולם, אשרי העם יודעי תרועה, שיודעים לפתות את בוראם…
הייתי במעמד מיוחד במינו, משהו ששינה לי את תפישת העולם מן הקצה אל הקצה, אחרי שנים רבות של השתתפות בסליחות היימישע כזה, מה שאנו רגילים מילדות, עם יהודים יראים ושלמים 'משלנו', עם רב, שוחט וחזן וכו', נקלעתי לציון הקדוש של הרמב"ם שבטבריה, בעיצומו של אחד ה*לילות שלפני ראש השנה, אין לי את המילים הנכונות לתאר את ההתרגשות שאחזה בי.
לא היו שם רבנים או בני תורה, לא בחורי ישיבה ולא אברכי כולל, היו שם מסלתה ושמתה של סוחריה של טבריה, יהודים שעובדים לפרנסתם, מהם רחוקים מלהראות חרדים או דתיים, אבל לא היה ניכר עליהם שהם משתתפים בכנס של ערכים, חד פעמי, או ראשון כזה. כזקנים ורגלים, היו הצעירים והמבוגרים מוזילים דמעות כמים, במשפטי הוידויים והסליחות, עם הניגון שובה הלב, של נוסח עדות המזרח.
מכל לבי קנאתי ביהודים הללו, השעה התארכה (היה פייטן שסלסל), והשעה עמוקה לתוך הלילה, ויהודי טבריה (לא רק שם, גם בקבר רבי עקיבא, וגם בקבר רבי חייא, וגם בקבר רבי מאיר בעל הנס, ובעוד מקומות, השקט של הלילה הופר בקולות עמומים של מגבירי קול, של חזני הסליחות מכל קצוות העיר הקדושה, עיר של סליחות, הרבה מיטות נשארו ריקות באותו לילה.
התמימות, הפשטות, ההשתעבדות למלך נורא עלילה, הדהדה ממש בכל הרחבה, הלבוש לא הזכיר מאומה מניני סליחות בבני ברק וירושלים וכו', גם לא העגילים אצל חלק מהצעירים, והיו גם מכנסים קצרות, אבל היה שם לב… לב טהור כזה, ועינים דומעות, ממש כך, ימים ספורים לפני בוא יום ה' ומי יכילנו.
ההמולה שהיתה בצד של הנשים, לימדה, כי המשפחות באו בהרכב מלא, ההרגשה היתה כי העם הזה, הוא עם קדוש מאד, ולא משנה מה מצבו באמת במשך כל ימות השנה. אותו אחד שהכריז בעת קום המדינה שבעתיד תהיינה כיפות וציציות במוזיאונים – היה מגוחך עד להפליא, אם כעבור יותר מחמישים שנה, צאצאיהם של שפני ניסיונות החילון, באים להכריז "בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים"…
זכורני, פעם בערב יום כיפורים, נסענו באוטובוס מפוצץ במשפחות לבני ברק, והתחילה שיחה עם נהג האוטובוס שגרס, כי העובדה שחילונים צמים ביום כיפורים הינה צביעות, כי הם לא באמת חוזרים בתשובה… היה שם ויכוח, עקר למדי, אבל מישהו הבריק במשפט חכם: השאלה מתי הם צבועים, ביום כיפור או בכל השנה… כאומר, עצם העובדה שאנשים מקיימים את יום הכיפורים כהלכתו – אין מעשיהם של כל השנה מעידים מאומה, כי אם על רגעי המתנה לשינוי שאולי יבוא.
יהודי שקם בלילה לומר סליחות, ועוד לילה ועוד לילה… במשך חודש שלם, הוא יהודי קדוש, נקודה. הבעיה האמיתית של הענין שהוא לא כל כך מודע לזה, הוא חושב שהוא 'ישראלי', או עמך, ורק מלאכי מרום שהיו עדים לדמעות של הסליחות – מקנאים בקרוצי חומר אלו, שאינם יודעים את דרגתם.
המעשיות הידועות של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע המלמד זכות על נשמות ישראל ומחפש להם זכויות גם אם נראה שאין להם – מקבלות משנה תוקף בסליחות שכאלו, משום שאין צורך לחפש ולחקור, לתת פירושים והברקות, פשוט רק להסתכל על האנשים הללו, מאמינים בני מאמינים, יהודים של הקב"ה.
סיפר לי יהודי חם-לבב שהיה פעיל של ארגון מסויים, והיה עובר מבית לבית לערוך ביקורי יהדות, כפי שקרה לזה, הלה, באופן ביזארי למדי, היה פשוט נוקש בדלתות, ומציע לדבר על יהדות. למרבית ההפתעה – אנשים דוקא אהבו אותו, ולמעט זקנים הלומי-מחנות היה מצליח להתחבב על יושבי הדירה שנבחרה באקראי, והיה יוצר קשרי יהדות, כלשונו.
פעם הגיע לבית 'עויין', היה זה לאחר איזו ידיעה תקשורתית בגנות החרדים, שכבר שוב עשו משהו… הרגעים לא התאימו לקבל אחד שכזה הביתה, והוא הוזמן 'לעוף מפה' ומיד… הוא, בהברקה של רגע, נעמד בדלת ללא ניע, עומד ובוהה. "מה אתה עושה? על מה אתה מסתכל"? נשאל על ידי בעל הבית קצר-הרוח. אני עומד ומסתכל על התמונה ממול, מי זה האיש הזה? ולשם מה תליתם את התמונה הזאת?
היה זה דיוקן של הצה"ק רבי ישראל אבוחצירא זי"ע הבאבא סאלי. האיש חטף מטר גידופים על חוסר הבנתו בצדיקים… מה השאלה הזאת בכלל, גזען שכמוך… רק כאשר נהיה שקט, הוא התחיל להסביר… אהה, אנו תולים תמונות של מי שאנו אוהבים, של מי שאנו מעריצים… אחר הדברים הללו, נוצר קשר חם בינו לבין בעל הבית, שהתחיל להבין.
הוא פשוט התחיל להבין מי הוא באמת. אם הוא תולה תמונה של צדיק, יש בו גם נקודת צדיק.
גם האנשים הללו, אומרי הסליחות של כל שנה ושנה, חוקקים את קודשא בריך הוא בלבותם, הם יודעים את מי להעריץ – נקדישך ונעריצך. ומלאכי מרום, זה אל זה שואלים, מי אלו היצורים הזוכים להקדיש את שמו של מלך מלכי המלכים, מבלי שירגישו שהם נוטלים חלק בהמלכת מלך מלכי המלכים ביום המלוכה הבא וקרב.