תא ואחוי לך מתי מדבר
ביאור בליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ח', דף י' ע"א.
תא ואחוי לך מתי מדבר, היינו שהראה לו הרשעים שאינם דבקים בצדיקים, והם נקראים מתי מדבר וכו'. הפלא הגדול בדברים האלה שרביז"ל מכנה את אלו שאינם דבקים בצדיקים בשם רשעים, או יתירה מכך, אולי זה שהם נעשו רשעים היא מחמת חסרונם שלא זכו לבוא לידי צדיקים, ויש להמתיק כאן, שעיקר מה שמקבלים מהצדיק הוא ענין התפילה והשיחה בינו לבין קונו, וכמו שפירש רביז"ל – סתם חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שזה שאינו שומע את התעוררות החכם, אינו מדבר אליו יתברך, וזה שהרשעים האלו שהתרחקו מהשם יתברך מחמת שלא קבלו את ענין התפלה וההתבודדות כלל, לכן הם נקראים "מתי מדבר", כי חז"ל דרשו את ענין מדבר שהוא מלשון מדבר, כמובא במדרש (שמות רבה ב, ד), וגם רביז"ל עושה גזירה שוה חרב הַמִּדְבָּר – חרב הַמְדַבֵּר, וכיון שענין הדיבור דקדושה נחלש אצל הרשעים הללו, הם נקראים "מתי מדבר"… ואלו שחסרים את הרוח החיים דקדשה שהיא בחינת רוח צפונית שהיתה מנשבת בכנור של דוד, כי דוד המלך זה היה ענינו כמו שאמר: ואני תפלה, גם כאן רואים שהכנור של דוד שזה ענין השירות והתשבחות להשם יתברך, היה נחסר אצלם, וזה הרוח החיים שחסרה אצל הרשעים שבחייהם קרויים מתים.
ואחר כך מפרש רביז"ל את ההיפך, שאת ההשלמה לחסרון שלהם – שבא, כאמור, על ידי חסרון הדיבור דקדושה, הם מקבלים על ידי הרב דקליפה, ונקט לשון דמו כמבסמי, כמו שפירש רביז"ל שאף על פי שיש כשרים שאין להם התבודדות אבל הם בחינת פליטיס, מבוהלים ומבולבלים, ואם בכשרים כך, ברשעים על אחת כמה וכמה שכל חייהם אינם חיים והם דומים לשכורים המבוסמים בתאוות העולם הזה. והעצה המעשית שאפשר להוציא מהדיבורים האלו, מלבד הרמז הפשוט שהיא מעלת ההתקרבות לצדיקים, צריך למצוא בשורות הבאות, ענין האנחה דקדושה, שהיא שלימות החסרון – והצדיק שומע כל האנחות של הדבקים בו, כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד. כלומר, גם מי שרואה בעצמו שיש לו חסרון, שלא ימשיך את ההשלמה להחסרון מבחינת "דמו כמבסמי" על ידי שקיעה בתאוות ובשמחת העולם הזה, אלא דייקא האנחה דקדושה, כי בכך מתקרב אל הצדיק, ויוצא מבחינת רשע אל בחינת "דבקות בצדיקים", וזה צריך להיות דווקא צדיק כזה השומע את האנחות של כל הדבקים בו, שהוא רביז"ל בעצמו.
[לכאורה צריך להבין, כי בלשון רביז"ל מדוייק בהתחלה, שהצדיק שומע כל האנחות של הדבקים בו, משמע שהשמיעה של הצדיק, היינו העזרה שהצדיק יכול לעזור לאיזה אדם, הוא לפי מדת דבקותו, ואחר כך בשגרא דלישנא כתיב – כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד, כי הוא איש אשר רוח בו, היינו שיש כח ביד הצדיק לקרב את כל העולם אליו יתברך, כמו שמשמע בתורה ע' ויהי ביום השמיני, ולכאורה זה גם לאלו שאין דבוקים בו כל כך, אלא שהתשובה לכך היא, שיש שני מיני דבקות בצדיק, יש דבקות אחת, שהצדיק משלים החסרון של האדם, והוא שואב את מילוי רוח נפשו מרוח הצדיק, וזה רק להדבקים בו באמת, כמו שאומר רביז"ל בתורה קעו "צָרִיךְ הָאָדָם לְמַהֵר מְאֹד לְגָרֵשׁ מִקִּרְבּוֹ הָרוּחַ שְׁטוּת, מַה שֶּׁלִּבּוֹ מָלֵא מֵרוּחַ שְׁטוּת הַדָּבוּק בּוֹ, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁנִּתְקַשֵּׁר לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְהִתְקַשְּׁרוּת הַיְנוּ אַהֲבַת נֶפֶשׁ מַה שֶּׁאוֹהֵב לְהַצַּדִּיק מְאֹד, וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל לִבּוֹ בְּלֵב הַצַּדִּיק וּלְפִי שֶׁלִּבּוֹ מָלֵא מֵרוּחַ שְׁטוּת, וְהָרוּחַ הוּא הָאֲוִיר, וְטֶבַע הָאֲוִיר לְבַקֵּשׁ לוֹ מָקוֹם פָּנוּי לָצֵאת שָׁם", אבל כדי לצאת מענין רשע שהוא היפך הדבקים בצדיקים, אזי גם מי שמאמין בצדיק, ומנסה לילך בדרכי עצותיו, אף שלא זכה לשלימות ההתקרבות והדבקות – בכל זאת יש לצדיק יכולת להעלותו].