הפלא של היהדות
היהדות מפליאה היא עד מאד, האמונה הגדולה המושכלת בכל רמותיה, מתווה דרך גבוהה ומרוממת, של דבקות האדם הגשמי בקונו, היינו מצפים מאוריינטציה שכזו, שתשאף רק אל המושכלות, ותזניח במופגן את הפולחן ואת העשיה הגשמית והטכנית. וראה זה פלא, דווקא אותה יהדות, שלה יש קבלה וסתרי תורה, שלה יש עומק הדעת והבינה, דורשת במפגיע את העשיה בפועל ממש, ללא שום תירוצים והתחמקויות, ללא יוצא מן הכלל, היא פונה לכל יהודי ומבקש ממנו לקיים מצוות, בידיו, ברגליו, בגופו ובכל אבריו וכו'.
הדבר הזה הוא שיעור עמוק בהבנה מחודשת של היהדות, דווקא זו העמוקה והמושכלת. המצוות שאנו מקיימים – אינן פעולות טכניות כלל ועיקר. זו פעולת חיבור בין העולם הגשמי אל העולם הרוחני שמעבר, דווקא לפעולות אלו, דרוש ריכוז עצום של הפנימיות הרוחנית דווקא, שלא כטעות הנפוצה, שלמצוות דרוש רק אקט חומרי.
אם תגלו בתוככם תחושה של כבלים המתלוית אל המצוות, תהיו בטוחים שלא קלטתם כלום מהכיוון של היהדות האמיתית. אולי אתם בסדר גמור, כי גם מי שלא מבין – נדרש לקיים מצוות, והמצוות הללו שהוא מקיים, איך שהן, אכן מעלות אותו לדרגתו ואשרו הנצחי.
אבל צריך לדעת, שהדרך האמיתית שונה לחלוטין, אם חלילה אדם רואה בבורא שמולו, כשנים העומדים משני צדי המתרס, כביכול, והוא ציוה – צד אחד, והוא המצטוה – צד שני. טעות גדולה היא בידו. כי הלא אין כאן שניות, יש כאן אחד ויחיד ששוכן בתוכי, שהמצוה שאני מקיים היא הדבקות בו, בעצמי האמיתי, באור האין סוף החופף, במציאות היחידה של היקום, האם מישהו פעם הרגיש שיצר החיים הוא כבלים? אדם נורמטיבי שמח על התכונה הזו, שהוא אדם שרוצה לחיות.
וכיון שהחיים הם אינסופיים (ואף אחד לא ימות אף פעם), הם אור האין סוף הנצחי, ולכן אין מרגישים מגבלה, למרות שהגוף אכן מגביל ועל כרחך אתה חי, אבל הידע הפנימי לוחש לך, אתה חי, כי זה אתה, כי זה הכי טוב, כי לזה אני רוצה ומשתוקק. המצוות – הן בדיוק כך, זה סוד פנימיות המצוה. הסוד הזה הופך את מקיים המצוה למשהו חדש לגמרי, מעתה אין את הכורח והסבל שכמה מאתנו חשים לנוכח ריבוי חוקים, הלוא אלו מתנות שמימיות, סימני דבקות שבאמצעותם אנו מסוגלים ויכולים להיות דבוקים בחי החיים.
חשבתם פעם על המציאות הזו, שאדם עומד בעולם חידתי כזה, מאמין, מרגיש ורואה שיש לעולם מנהיג, והוא אינו יכול לעשות כלום כדי להכירו או לראותו, או לנגוע בו, כביכול… זהו, שהמצוות הן המגע האלוקי הרך, הנותן יכולת ואפשרות לכל אחד מאתנו לחוות את הקירבה הענקית הזו, שרק המחשבה אודותיה, מותירה אותנו ברעד של התרגשות, בורא העולם הכין לנו כלי דביקות, במעגל המצוות והחגים, אנו נדרשים להדק את הקשר עם בורא עולם. שעל שם זה נקראת המצוה – מצוה, מלשון צוותא, היינו חיבור מושלם עם מי שאמר והיה העולם.
אם היינו מתחנכים ומחנכים כך, היינו רואים יהודים שרצים ואצים אלי קיום מצוה כמו מי שרץ אחר חייו, כי אכן, הדבקות בחי החיים, כשהיא באה ברמה ההוגנת שלה, היינו כמה שיכול אדם גשמי להשיג – היא נקודת העונג של החיים. אין לנו אותיות להסביר את הדבר הענק הזה, כי עליו נאמר: "טעמו וראו כי טוב הוי"ה", ההסתתרות של השם בתוככי המצוות שנראות טכניות מקופיא, היא שם המשחק של עולמנו הפלאי.
באותו רגע בו נרגיש בקיום מצוה את הרגשת התשוקה הגדולה ביותר הקיימת באנושות, לדבר הכי נכסף, נבין שאנו חיים – חיי אמונה אמיתיים, שקיום המצוה ינבע מנקודת החיות שלנו, ולא משהו שחוצה לו.
מצוה היא לא חוק מגביל, מצוה היא הזדמנות, זו אפשרות להתחבר דרך האברים הגשמיים הפשוטים, להגיע למקום בלתי אפשרי לכאורה של קרבת אלקים, וכי אנו היינו מעלים בדעתנו ליצור מצב של דבקות בבורא על ידי הנחת תפילין? וכי מישהו היה מעלה בדעתו דבר כזה? הרי זה בפירוש רק רצונו של הקב"ה שצמצם את עצמו לתוך האפשרות הזו, זה חסד נפלא שאין כמוהו.
חיי דת שכאלו, הם לא חיי חוקים, הם חיי עונג מהותי. המאמין במציאותו של הבורא, שאכן עומד ונמצא ממש עמו ואצלו, והוא מאמין גם שהפעולה שהוא עומד לקיים, היא סוד ההתחברות עמו, הוא חש את התחושה הנדירה שיש בעולמנו, להדבק אל המעבר, אל האמת הסודית, הוא כבר לא פה כל כך, הוא יותר 'שם', ברובד העמוק של החיים. האמינו, זהו תענוג עילאי ביותר.