והסר כעס מלבך
מוצאי שבת קרח, כח סיון תש"פ
הכעס, ברור שהוא טעות, עוד לא היתה פעם שלא התחרטנו אחר כעס, חז"ל הגדירו את זה – רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, זו תכונה שבאמת לא מביאה שום תועלת, אפילו באשליה של בעל התכונה, הוא מהר מאד מגלה שהכעס לא שרת אותו במאומה, אלא עוד סיבך, ברוב המקרים, יותר ויותר… הטעם הרע שמותיר הכעס – מביא אותנו למסקנה שבאמת אנו התנהגנו לא לענין.
מהו שורש הכעס? הכעס הוא גאוה, הוא מונע מתוך אמון עצמי באישיות שלנו, שאנו לא טועים, ואסור לטעות כלפינו, מגיע לנו יחס הוגן וכו' וכו', שלל אמונות, שכאשר הן מתנפצות – הן מביאות אותנו לכעס גדול, איום ונורא. האדם הרגוע, מבין יותר טוב את המציאות, הוא קולט איפה שהוא נמצא, ואין לו ציפיות מהעולם הזה, יתר על מה שהוא מזמין לו.
האימון שלא לכעוס בכלל, או לשתוק בשעת כעס לפחות, שלא לצאת לפעילות כלשהי כאשר רוגז בלבנו, יכול להנעים ממש את החיים, קודם כל, אין את החרטות ורגשות האשמה המיותרים הללו, שנית כל, אנו הופכים לאהובים, ולאנשים שמאד משמח להיות בקרבתם, קשה לחיות עם אדם כועס, וגם לכועס בעצמו קשה לחיות אתו עצמו, אם אנו מזהים את המדה הזו בין שלל מדותינו, דחוף דחוף להפוך את עצמנו לאנשים לא כועסים.
התרגול הזה קשה מנשוא, כי אשליית הכעס הרגעית הזו, בה אנו מרגישים שמותר לנו להתפרק ולהתפרץ היא כה מוחשית, שאין משהו שיכול להזכיר לנו, שמי אנו בכלל שאנו כעוסים? ולמה ולאן נעלמו כל דיבורי האמונה שאין אדם נוקף אצבעו וכו', האם שכחנו שהשם עושה הכל?
לעומת זאת, עלינו להאמין בכוח שלנו להשתחרר מהמצב הלא מחמיא הזה, אנו יכולים להפוך את עצמנו לאנשים רגועים ונעימים, פשוט להתחיל לעבוד עם פנקס ועט, עם קנסות וקבלות טובות, על כל יום שעובר ללא כעס לתגמל את עצמנו, לרשום בשמחה בדף, יום נקי ללא רעל הכעס, עצם התובנה והמודעות שחיים בלי כעס, הם היחידים שזכאים לשם 'חיים', יזכיר לנו שלא להתפרץ, או להמעיט בזה עוד ועוד עד שננצח את התכונה המחסלת הזו.
כמה טוב השם!