הכר נא…
ז' אב תש"פ
כל אדם מטבע בריאתו הוא חפץ בהכרה, כבר בהיותו פעוט, מתחנן הילוד למבוגרים, אם על ידי בכי אם על ידי כמיהה הנראית בעיניו הנכספות – הכירו בי. לא תמיד יש מי שיהיה שם בשבילו, ברוב המקרים, לצערנו, הילד אכן אהוב, מגונן ושמור, חמוד בעיני כל רואיו, כולם דואגים לו במקרה השפוי, כולם סולחים לו וכו', אבל דבר אחד לא תמיד משכילים לתת לו – "הכרה", היינו להכיר במקומו בעולם, שידע שהוא בסדר, גם אם הוא עדיין לא מושלם, ואיך אפשר לדרוש מילד מושלמות, ואף שאין אומרים זאת בפירוש, זה המסר שמועבר בכל עת, תהיה ככה ואל תהיה ככה, אין שום רע בחינוך ודירבון לטוב ולשלימות, אבל בדרך מאבדים ממנו את ההכרה, להכיר בכך שהוא חשוב בעולם, ושהוא לא סתם ילד, מיותר כזה, שמשקיטים את קולו מפעם לפעם, ומתייחסים אליו רק כשהוא שלילי או שהוא צריך להיטיב את מעשיו… נוראה היא העובדה, שדווקא יסוד האדם בכללותו שהוא ההכרה בו ובמציאותו, נחמס ממנו מבלי משים, פשוט לא מבינים כמה הוא זקוק לזה. רוב בני האדם גדלים ללא הכרה מוחלטת בהם ובמציאותם, כך גדל לו אדם עם חסר ענקי, שמתבטא כמעט בכל ארחותיו, שיחו ושיגו.
כל מה שאנו רואים בעולם, מריבות, צעקות, אכזבות, נפילות, בעיות וכל שם וחניכה של כל הרשימות המסודרות והלא מסודרות, נובעות מהצורך העז של אדם בהכרה, הוא יכול לצאת להתקוטט על אג'נדה אידאולוגית עד חרמה, ובבסיס הרתיחה שלו נקרע תהום של אי הכרה, שהוא רוצה להוכיח עדיין משהו למישהו, שאולי כבר לא קיים. כאשר אדם יפתח מודעות מול הצורך הבלתי ממומש הזה, הוא יבהל לגלות כמה הוא מתעסק בהמון פרטים, שהפתרון של כולם הוא רק הכרה. מן הסתם יכול אדם להתחיל בכל נקודת זמן להכיר בעצמו, מבלי להזדקק להכרת הזולת, שהיא גובלת בהתמכרות לא רציונלית, אך זו קריאה גם למבוגרים שבינינו, המחנכים ילדים, תנו להם את מתנת החיים.
הכירו בהם.