הַתְחִילוּ להודות לבוס
לנו הכל פשוט, האויר לנשימה, הריאות המתפקדות, מכונת האדם המופלאה העובדת כמו שצריך, יום יום, שעה שעה, הכל חד וחלק, פלאי פלאים רק יש אילו כמה דברים נוספים שטעונים שיפור, בודאי נושע גם בהם, ונודה לשמו הגדול יתברך.
נניח שאנו שומעים על חבר שיושב בבית, מוכה יגון ואנחה, ללא טיפת חיות, אנו מנסים את כוחנו, ויומרת הבנתנו את נפש האדם, עולים לביתו, פוגשים בו, רואים עינים נפוחות מבכי ממושך, המצח חרוש קמטים, האיש טובע בים צרות זה ברור.
איך ניראה אם נחציף פנים, ובשיא הבלי-טאקט נתחיל 'לחזק' אותו, במשהו שהוא די לא משמעותי מבחינת מה שעובר עליו, נניח לדוגמה, נסתכל סביבנו, ונפטיר בהתפעלות: תראה, איזה נועם! הלא יש לך מזגן, לפחות את זה, בסך הכל לא הכל כל כך גרוע.
האיש הדואב, אמור להיות מאד בעל-מידות, אם לא יתפוס בשתי אוזנינו וכך יובילנו אל מחוץ לדלתו הנטרקת… תודה רבה! איזה אושר, המזגן פועל, למה לי לדאוג? יצרח בציניות בוכייה.
לצורך הענין, נתאר את האירוע אחרת, יושב האיש אבל וחפוי ראש, ויקומו כל אוהביו לנחמו וכו', הכל כנ"ל, אבל… למרבה הכאב המתווסף, בדיוק היום, יום הכאב הגדול, החום מעיק, והמזגן התקלקל… בדיוק היום זה היה צריך לקרות? איזה מזל רע!
פירוש הדבר, גם למזגן היה מקום במכלול הדברים שעליהם אתה אמור להודות להשם יתברך, גם כשאר הדברים, החשובים והמכריעים קצת יותר ממזגן, לא עולים בקנה אחד עם שאיפותיך וציפיותיך יש מקום להודאה על מזגן המנעים את החיים? יש! קדימה דבר על זה.
ברור, שמזגן הינו רק דוגמה, וברור גם, שלא המזל הרע תוקע את החיים, כי אם ידו המכוונת, המדייקת, המחנכת והמזככת של ריבון העולמים, גורמת לכול להתרחש, וכשהענינים זורמים, גם פשוטי-הפשוטים שביותר, תנו דעתכם כי זה לא כל כך פשוט, כי שום דבר לא פשוט בעולמנו.
לא פשוט בכלל… משום שכשזה נעדר, אז האנחות קורעות לבבות, האדם מרגיש תלוש ואומלל. הקוטביות בין המבט של 'הכל מגיע לי' לעומת 'איזו צרה! אין לי' היא כה גדולה, עד שכשאנו כבר זוכים להתגשמות איזו משאלה, רגע אחרי… נראה לנו כי כך צריך להיות.
לזכור את הדבר הזה, פירושו, לחיות בעולם בו אין מקום למזל לתעתע כי הלא מה זה הדברים הללו, שאנו רגילים לקרותם – מזל, מקרה, טבע ועוד שלל שמות נרדפים, אם לא פנימיות הנהגתו של בורא כל עולמים, בכבודו ובעצמו?
דוד המלך, בתוך דברי הודאה ושבח על הצלת חיים מצד הקדוש ברוך הוא, ועמידה לצידו כביכול, בכל מערכותיו, הוא מציין ברגש
– "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי".
אתם שומעים רבותי? הקרסוליים שאנו מתהלכים בהן לא מועדות! זה סיבה להרים עין מודה למנהל של הקרסוליים הללו, לולא הוא, הן בפירוש היו מועדות, הן בכלל לא היו קיימות.
זה משהו, שאם היינו חושבים עליו, המון מהקיטורים שלנו היו הופכים למגוחכים, החיים הבריאים, הזורמים, אלו עם הקרסוליים השועטות במדרון החיים, הם סיבה חזקה להפסיק לקטר ולהתלונן.
אולי ניתן להוסיף כי אי המעידה הזאת באה גם במובן הפנימי רוחני, דווקא דוד המלך, הצדיק שהתנסה באין ספור נסיונות, של רדיפות ומלחמות עקובות, ביזויים והשפלות וחיבוטים שונים, ידע את סוד ההתחזקות, העמוק מני עומק, ויתחזק דוד בה' אלוקיו אומר הפסוק. ובפרקנו הנזכר הא'ל המאזרני חיל. חיל זה כוח עצום של גבורה הנדרש כאשר יש צדדים פחות מחמיאים בחיים.
פעמים שהדאגה המכרסמת בנועם החיים מקורה ביומרנות אישית, שכל מה שעובר עלי תלוי בי, בין בהצלחה ובין כאשר לא, זו כמעט כפירה גמורה באמונת ההשגחה הפרטית, היודע כי הוא מונהג מלמעלה על ידי הטוב והמטיב האמיתי, שאין דומה לטובו העצום לא ידאג כלום, לא יהיה אכפת לו, למרות שמאד יכאב לו, שני הדברים אינם סותרים כאב הצרה והשלמה עם שגרת החיים הטובים האחרת.
עיקר היגון העוטף את הסובל, שיש לו את האתמול ואת המחר, הדאגה למה יהיה מעכשיו, היא בעוכריו של המתגולל בבוץ דיכאונו, רק ישאל את עצמו האיש המתבוסס במדמנה זו, כלום הובטח לך המחר? וכי אותו מחר שהוא מדאיג כל כך, אינו יצירתו של הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו?
לא רק שהתובנה הזאת, האמיתית כל כך, כשלעצמה, כוחה להרגיע את הסבל ולמתקו, ולו אף במעט, אלא שהיא באמת סוד הפתרון של היציאה מהצרה הן במישור הסגולי והן במישור המציאותי. אדם שחי חיי אמונה, הוא רגיל לחיות חיי ניסים, כי צרות יש לכל אחד הקונץ הוא להיפטר מהן. ובתכלית, מי שמוחו מיושב והוא חף לגמרי מסערת הדאגות והצרות, יודע לנתב את דרך ההמשך, הוא לא מכיר את הדרך למיטת הייאוש, כי אם מקבל את העוצמה שלו לא'ל ברוך גדול דעה, שאחראי על הכל, מהקדקוד המתכנן ועד הקרסוליים שלא עושות בעיות…