החיים המשותפים, הן בבית בין איש לאשתו, והן בתקופה הטרום זוגית – בין אחים ואחיות, או אף גם בהמשך החיים תחת קורת גגו של מקום העבודה והלימוד – מזמינים לפתח זירת חיינו, נסיונות של ממש… אנו מוצאים את עצמנו, לעיתים, חורקים שיניים על שהותו של פלוני תחת אותו אויר עולם…
קשה לסבול אדם שונה מאתנו, בדעות, בהתנהגויות, בפער אינטלקטואלי או בעוד כמה הבדלים, משמעותיים או שלא, טבע האדם הוא להתרחק מהשונה, לאייב אותו ולהכלילו כלא טוב לגמרי. זה טבעי ואנושי. טבעי אך לא תקין. ומפני כמה סבות, קודם כל, אנחנו לא מכירים את הזולת – וכבר שונאים אותו… שימו לב, כמה
פעמים אנחנו נתקלים באי מי ומסווגים אותו תחת איזו כותרת שצצה בראשינו באותו רגע, על פי התניה אסוציאטיבית גרידא, ללא יכול לשפוט באמת – מה המניע
לסלידה או לריחוק.
אחת התכונות היפות שאנחנו יכולים לקנות בעבודת המידות, היא תכונת "קבלת האחר ללא שיפוטיות"… לא רק אצילות המידות תהיה מנת חלקנו, כי אם חיים יותר קלים. וכי מי רוצה לסבול?
אין דבר כה שגרתי כמו המפגש עם האחרים, השונים, החריגים, השנואים, הבלתי נסבלים. הם צצים בכל פינה, בבית הכנסת, בתחבורה הציבורית, במפגש בקופת חולים, בעת קניות, סידורים ממשלתיים, מקומות השתלמות ולימוד, במשפחה, בחברה, בעבודה – ובכל מקום.
היכולת להישאר רגוע במפגשים כאלו, יכולה להביא את האדם למוצלחות נדירה בהשתלבותו בחברה, אחרי הכל, כל אלו שאתה עשוי לשנוא אותם, הם רובה ככולה של החברה כולה, אם לא תאהב את החברה – היא תשיב לך כגמולך, זה לא דבר שהיית מאחל לעצמך, להיות ה'שונה' שלהם, זה ש'הם' מסווגים כמוזר ולא רצוי, מה ששנוי עליך, אל תעשה "לעצמך"…
איני מכיר דרך מסוימת להשגת האושר הזה – להיות משוחרר מנטיות סווגניות, כי אם על ידי שינוי התפישה האנושית כלפי העולם בכלל וכלפי בני אדם בפרט… האדם, נזר הבריאה, אמור להיות בעינינו משהו מיוחד ביותר, נגזר ממקום גבוה מאד בתוכנית האלוקית, וככזה, עלינו לרחוש לו כבוד – למרות, ואולי דווקא מפני, שונותו ויחודיותו. הזירה הפרטית המוענקת לכל אחד מאתנו – אינה סוגיה של איש מלבדנו, כשם שהמתערבים בחיינו האישיים נתפשים בעינינו כרעים מאין כמותם, כך נהיה אנחנו, בעצם, אם לא נהיה מסוגלים להביט על אנשים לא-לאור-נסיונותיהם-בחיים.
נשמת האדם, היא חלק אלוק ממעל, היא אמורה להשאר כזו, למרות שנושאיה הוא לא בדיוק מאותו סוג ומין שכמוני, הן אמת, לא צריך וגם אי אפשר להתיידד עם כל אחד, וייתכן שאף אין זה רצוי ונורמלי, אך כאשר אנו בתהום הסיווג, הבה ונעלה את דבר חשיבותו של האדם לנס – אדם הוא וזכאי הוא לכבוד.
קשה לזכות למידה זו, כאשר כל קשרינו עם אנשים מתאפיינים ברמה הריווחית האישית שלנו מקשרים אלו, אלו שהם נימוסיים עד להחריד ככל שהם מסוגלים להפיק תועלת מנימוס זה, לעולם לא יכולים לקבל את האדם שמולם, ללא הבט על בגדיו, צורת גופו, דעותיו, כשרונותיו הקוגנטיביים והבינאישיים – הם רואים בזולת את עצמם ואמונתם בלבד.
הדרך להצליח באהבת הבריות, ולפחות לסבול אותם לפי ערך, היא רק התפישה האומרת, שאין האדם אלא אור אלוקי המשרת את בוראו בדרך המסוימת הלזו, ואז, גם אם לא נסכים לדרכיו, נתהה על אמיתותן, עדיין הבסיס יהיה "כבוד" ויכולת קבלה. נמצינו אומרים, המקבל את הזולת, מכבד את בוראו!