לדמותו האחראית של המתערב האנונימי
הוא יצא נסער מחדרו של המשגיח, זהו, ההודעה סופית, אין לו מה לחפש בישיבה יותר, כלו כל הקיצין, מוצו כל הצ'אנסים, האזהרות חזרו ונשנו, הוא לא עמד באף התחייבות.
היום הוא קיבל הודעה חד משמעית. עליו לארוז תיכף את חפציו ולהסתלק מהמקום ולבלי שוב עוד… הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר, כולם נגדו, אבא, אמא, אחים אחיות גיסים, שכנים, מתפללי בית הכנסת והחברים מכל מקום… אנה הוא בא? כל עולמו חרב עליו!
הוא רואה את כולם סביבו, עדת עוינים ושוטמים, גם אלו שכביכול מחייכים אליו, 'מבינים' אותו, הוא מיד מזהה בקולם את קול מחנכיו בוקע בתיחמון עלוב מפיותיהם, הוא כבר לא מאמין לאף אחד, הלוא כולם צדיקים והוא הרשע.
רשע?! וכי זה מה שהוא? מה לא עשה כדי להתקרב? עם מי לא התייעץ? כמה בכיות בכה לבורא עולם מתחת לשמיכה?! רק יודע-התעלומות יודע כי הוא בין היחידים שלא רצה לראות את עצמו כך. "הם, הם… הם אשמים"! רתח, ואגרופיו נקפצו. "הצדיקים האלו, מציבי הגבולות, החרמים, האיסורים וכולי, הם החריבו את בית המקדש הפרטי שלי".
גם האיש הטוב ההוא, שדווקא נראה שיש לו לב טוב, "איני מאמין לו". זה מכבר פיתח את הגישה של 'חפש את המניע', הרי לכל אחד יש אינטרס, זה ברור, אף אחד לא מתכוון בשבילי, אף אחד לא אוהב אותי באמת…
במחשבות אלו עלה מיודעינו [נציגם של מאות שכמותו] לרכבת המובילה לשומקום, אין לו כל מטרה בנסיעה, מבחינתו שיהיה לסוף העולם, העיקר להיות כמה שיותר רחוק מהמקום הטבעי (?) ששם חווה רק ריחוק ונידוי… ומוסר עליז חושף שיניים חנפות.
הוא היה במצב רוחני מסוכן ביותר, הכל נראה לו שחור, קודר ומאיים. "ריבונו של עולם! תן לי רמז, שלפחות אתה, אוהב אותי". עלתה בלבו מחשבה-תפילה, שמיד גירש אותה וסילק אותה, כי הבחין שמקורה באחת מהדמויות שהאפיל עליהן במסך כבד.
והנה הוא התיישב לידו, הזקן הזה, במבטא אירופאי הונגרי כבד, חייכן ושופע טוב לב, שואל: "אפשר להתיישֵב לידך"?
– "רק שלא ינסה להגיד לי מוסר… כי אני הורג אותו"… חשב.
האיש ההוא לא ניסה להיות שתקן במהלך הנסיעה, אך כיון שהתגלה כאיש בעל לב ענק, הסכים הבחור להיות לו לבן שיחה. מידי פעם הביט עליו הזקן בעינים מלטפות, חודרות עמוק… ועד מהרה הפכה הנסיעה לחוויה נעימה לבחור הנפלט-נמלט.
וכך לפתע, בלי שום הקדמה, פנה אליו הזקן ישירות בשפה של זקנים: "לאן פניך מועדות"?
הבחורצ'יק גמגם, ועיני הזקן הפיקו נוגה עצוב של הבנה.
– "אתה בא איתי", פסק את פסוקו, מבלי להמתין לשום תשובה.
הבחור נכנע ללא יריה…
מכאן ואילך הפך הזקן לרבי שלו, למרות שהוא לא רצה 'רבי' משום סוג… מאז הוא גר במעונו של האיש, שמע בקולו לגמרי, הלך לישיבה נוספת בגללו… לרצות אותו, לעשות לו טוב… ורק לו, לזקן המלאכי הזה.
הוא בעצמו לא הבין את כוחו של האיש שהצליח במקום שנכשלו כולם, הלה היה חסר כל כשרון פדגוגי, וגם לא היה רהוט לשון, וגם… לא נעים, לא כל כך תלמיד חכם… עד כאן סיפור אמיתי.
מה באמת התרחש שם? האיש הפוגש באקראי התגלה ככשיר להחזיר את הנער לתלם, רק מחמת חוסר המחויבות שלו להצלחת התלמיד, יכולתו לקבל ולהכיל את רך השנים ללא אמוציות רגשיות, הוא נתפש אצל הנער כאיש חסר פניות, האהבה הזאת היתה ללא תנאי.
רק את זה היה צריך בחורנו, ואת זה הוא לא קיבל מאף אחד ובשום מקום. כי עד עכשיו לא רק שלא קיבל אהבה ללא תנאי, 'הוא לא קיבל אהבה בכלל', כי אהבה עם תנאי היא יותר דומה לשנאה ודיכוי מאשר לאהבה.
האיש הזה גילם תפקיד שרוב הנערים צריכים לו, הדמות שפגש גם אם הפגישה אירעה באמת באקראיות, היו צריכים להמציא אותה… לתפקיד הזה קוראים 'המתערב האנונימי', זהו מישהו שיש לו פריבילגיה להתערב כאשר לאחרים אסור, משום שהוא לא חלק מהמערכת הלחוצה [והמלחיצה] המזמינה הגנות וחומות בצורות חוסמות.
אני מאחל לכל נער ונערה לפגוש באיש אנונימי כזה, הן בפועל אנונימיותו או שיתלבש בנתונים של כל אנונימי שיהיה, שהמוטיב המרכזי באישיותו יהיה חסר פניות! חסר רצונות עצמיים, חסר תפקיד סתם ככה איש…
החדשות הטובות הן, שאת התפקיד של 'האיש הזה' יכולים אַתֶּם לקחת, בכל פינה שתפנו ממתין לכם איזה בחורצ'יק שתאב לפגישה עם 'חוסר המעורבות' שלכם, עם הלב הטהור שרוצה לעשות רק טוב ליהודים אחרים, להיות עם הילד בשעתו הקשה שלא על מנת לקבל שום פרס, ושלא על מנת לקבל תלמיד טוב, ושלא על מנת לקבל נחת להורים ולמלמדים – – –
ונא שלא לטעות, אל תעשו צעדים כדי שבסופו של תהליך יחזור הלה בתשובה, התקרבו לנפש הנענה כדי להיטיב עמה בתור שהיא יצירתו של הקדוש־ברוך־הוא, אם אתם תתערבו אנונימית לחלוטין, ובאמת "לשם שמים", תפעלו בזה לבד המון, אם יש קיום מצוה של ואהבת לרעך כמוך, אל תעמוד אל דם רעך וכיוצא בהן, עלינו לעשות אותן כדי להטיב באמת ושלא להרוויח על ידן שום ריווח אפילו ריווח רוחני עשה מצוות לשם פעלן.
והתערב לגמרי אנונימית – – –