ההודאה היא השיא!
י"ב בסיון תש"פ
כשאדם קם בבוקר, עליו, לפי היהדות, לומר את הנוסח: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך; המילים השגורות כל כך בפינו, יכולות לאבד את טעמן אם לא נתבונן בהן, בסופו של דבר, מה שלועסים באורח מתמיד יכול לאבד מניחוחו וטעמו המיוחד, אז כדאי שנחזור על הדברים, פשוט להתבונן בהם. כי ההתבוננות, היא המתנה שקיבל האדם, המודעות להבין מה עובר עליו ומה הוא חווה, פשוט לדעת ולהרגיש.
מסופר על הצדיק רבי חיים מצאנז זי"ע, שהיה קם בעוד לילה, ושואג כארי, מודה – מי? אני, אני? אני? בקולות שבקעו מתוך פנימיותו הקדושה, ואז שאל את עצמו, לפניך? לפני מי? כלומר, כל מילה שם היא סוגיה עמוקה בפני עצמה, אף אות לא פשוטה בנוסח הזה.
המקסים הוא בכל הענין הזה, שהדבר הראשון שאנו עושים בבוקר, בפתיחת עין הראשונה, עוד לפני נטילת ידים, זאת האמירה הזו, מה שגורם לנו לחוש, כי אכן, התודעה של הכרת הטוב, של הודאה, היא שיא השיאים ביומינו הבא לשלום. מודה אני בבוקר, ומודה אני בכל רגע.
לחיות בתודעה של הודאה אלו חיים אחרים לגמרי, כל הישות שלנו הופכת להיות מעונגת, הרי עושים אתי טוב, אני פה בשביל להטיב עמי, כל מה שעבר עלי וכל מה שיעבור עלי במשך היום – הכל זה הטוב הגמור, אין שום רע בעולם כלל, שהחזרת בי נשמתי, כמה כיף לחיות, כמה טוב לחוות את החיים באמת!
האני של האדם, הוא המודה, אני זו הנשמה, כל מהותה ועומקה אומרת הודיה והודאה, ואנו אומרים זאת 'לפניך' לפני ה' ממש. הרי מי מדבר מתוכינו? מי המודה באמת? הנשמה, שהיא החלק האלוקי ממש, כלומר, מתבצעת פה דבקות של החלק הקטן בחלק הגדול – מודה אני לפניך, להודות, שאני, הנשמה היא לפניך, עומדת כל הזמן שם וחווה את האלוקות שלה.
מלך חי וקיים, ההמלכה הזו, שנכנסת כאילו בדרך האחורית, יש לה משמעות של ממש, אנו רוצים להרגיש שיש עלינו מלך, מלשון נמלך בנו, שמלכותו תכון ברצונינו ובהסכמתינו, אנו משעבדים את עצמנו בשיא הרצון וההתמסרות אל המשמעת האלוקית שאופפת את כל היקום.
שהחזרת בי נשמתי, הנשמה חוזרת, שטופה, ממורקת, אנו מאמינים שהנשמה מתחדשת כל הזמן, היא לומדת ומקשיבה לשיעורים אלוקיים, היא נמצאת בתוך מערכת הדואגת לה, אנו אמורים להיות מודעים למה שקורה עם הנשמה שלנו. אם יהודי מהרהר בענין הנשגב הזה, שבשנתו הוא ביקר בהיכלות עליונים, הוא מביא אל אורח חייו מין טוהר חדש, הוא מודע שהוא לא מסתובב סתם כך, כאן בעולם הזה, הוא שליח של אלוקים ית"ש.
בחמלה רבה – זה גם דבר שעל הבוקר אנו מזכירים לעצמנו, הבורא הוא מלא רחמים וחמלה, מלא טוב אמיתי ופנימי, אנו חשים את זה גם אצל העצמיות שלנו, בטבענו אנו מלאי חמלה, מלאי טוב, עד שאנו מחסלים את התכונה הזו במו ידינו, כעת בשעת קימה, כשהכל חדש, אנו מחדירים לתודעה שלנו את החמלה של הקב"ה, את האמת הפשוטה הזו, שאנו כאן בגלל חמלתו ואהבתו. ולא סתם חמלה אלא חמלה רבה.
היא מביאה לנו את מילת הסיום – אמונתך. התודעה של אמונה, ההבנה שיש כאן מישהו אחד ויחיד, זו חמלה שחמל עלינו הבורא, לצערינו, יש דיבורים אחרים כנגד האמת הפשוטה הזו, רבה אמונתך, רב המקום לראות את האמונה הזו בחוש, ללמוד אודותיה, נקדיש חיים שלמים בשבילה, אשרינו.