{שאינו יודע לשאול…}

על המושג המעוות "חזרה בשאלה"

המושג שנטבע בחברה העדכנית שלנו: "היוצאים בשאלה", או "החוזרים בשאלה", על המשקל של "החוזרים בתשובה", בא לומר, כשם שיש אנשים שחיפשו תשובות לשאלות החיים וקיבלו אותן ביהדות, כך יש אנשים, בדיוק כמוהם, שהיו להם שאלות ביהדות ומצאו אותן בחוץ. פרקו את עולה של היהדות ונעשו לא דתיים.

כמובן שזה משחק מילים בלשני, משום שהתשובה במובן המקורי שלה הוא לשוב לשרשים, לקיים מקרא שכתוב: "ושבת עד ה' אלקיך", מלשון שיבה ולא מלשון תשובה לשאלה, אבל בודאי שמותר לכל חברה לפתח עגה משלה, ואינני בא כאן כמייסר את בני אדם שיהיו תקניים בלשונם.

איפה כן הטעות? אוהו! מלבד הטעות לחיות 'חיים-של-טעות', יש כאן עירפול ראיה מובהק, כי השאלה… היא בעצם כל מגמתה של היהדות, ולא של ההיפך ממנה, כל היהדות שלנו מתבססת על 'שאלה'. אדם חושב, מעמיק וחוקר למציאותו שלו בעולם, ומתחבר אל המדריך לשימוש-עולם שמצא, לעומת זאת הפורש מהתורה, הוא אחד שהקשה קושיות, ובכלל לא שאל.

צריך להבין את ההבדל הברור שבין שאלה לקושיה, על שאלה יש תשובה, אך על קושי… שממנה נובעת הקושיה, צריך להמיר את ההבנה ברקע, כלומר, אם אני לומד סוגיה, ונתקל בחוסר הבנה שמקורה בשאלה, אני ממלא את האינפורמציה הדרושה – ומבין. כאשר אני נתקל בקושי כללי, סימן שלא למדתי את  הנושא טוב, ועלי לשוב ולשדרג את הלימוד מחדש.

מובן, שאינני כאן במקום של "נכון או לא נכון", משום שזו לא המסגרת, וגם משום שאני משוכנע, ומנסיון של שנים רבות, שרוב הפורשים, המהגרים, היוצאים וכו', הרקע הראשוני שלהם ביהדות היה מעוות מעיקרו, וכשהבנין נבנה עליו, קריסתו לא מותירה תדהמה.

אני הייתי טובע מטבע לשון דווקא על החוזרים בתשובה – "החוזרים בשאלה", משום שהמאפיין של האנשים הללו, ברובם, אם לא חוו מצוקה כלכלית או אישית, סתם כך… לא קמו ועזבו, הם שאלו שאלות, הם מאסו במריחות של ידע חלקי והשערות שמתחלפות בכל תקופה. התחקו אחר עקבות האבות ואבות האבות, וגילו שהם לא היו כה טפשים, כלל ועיקר.

מכאן אני רוצה להשליך אל החיים שלנו בכללותם. גם אם אין לנו שאלות/קושיות על האמת הכי ברורה שבעולם – שיש בורא לעולם, וגם אם לא החלטנו יום אחד, מחמת נוחות, או אי הבנה, כי "יום אחד בהיר החלו כל הקהילות היהודיות בכל כדור העולם, ברגע אחד, להניח אותן תפילין, בצורתן המדויקת, עד דיוק של אות – ובמשך כשלושת אלפי שנה" וכו' וכו'… עדיין יש לנו תפקיד של "שאלה".

עלינו לשאול את עצמנו, האם אנו יהודים מבחירה, האם אנו דתיים מבחירה, האם אנו רוצים באמת הכי פנימית שלנו, להיות מחוברים אל האמת של היהדות? אם נניח, התשובה היא שלילית, עלינו לדעת, כי היהדות שלנו מזויפת, ולא בגלל שאנו דתיים מזוייפים, אלא בגלל שהיהדות, האמיתית כל כך, לא הועברה אלינו בדרך הנכונה שלה.

נסו למשל, ללמוד קצת. קחו לידים את הספר הקדוש "דרך השם" של רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל, רק לשם דוגמה, ותראו עד כמה הביטוי הבנאלי: "לא מה שחשבתם" הולם בדיוק את יהדותנו הרדודה… כי יהדות לא נאהבת היא יהדות רדודה, ובעצם, היא בכלל לא יהדות.

האמונה בא'ל יחיד, שהיא הַנְחַלָתוֹ של  אבינו הראשון, אברהם העברי, התבססה על שאלות, על תהיות אנושיות, על הסתכלות כלפי מעלה ובירור האמת. גם אנו, ההולכים בדרך הקבלה מאבותינו, ומאמינים, בן לאב, בן לאב, עד האב שעמדו רגליו לפני הר סיני – עלינו לשאול את עצמנו: איפה "אנחנו" בכל הסיפור הזה. ולנבות להתחבר יותר.

גם דוד המלך, עליו השלום, בהשתפך נפשו אל היקום האלוקי, שאג בחשכת הלילה, את התהיה האנושית הטבעית: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה; מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ… וכן ישעיה הנביא בנבואתו, אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא"… היציאה החוצה, מתוך שאלה 'כדי-לקבל-תשובה' מניבה את פרות ההבנה, לא כן הקושיה, נדמית כהורדת התריסים על היופי האלוקי שבחוץ, הסתגרות בקונכייה, והפיכת פריקת העול לאידאליזציה.

בכל זאת איני רוצה לשפוט איש. משום שכלל כללו לנו חכמינו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואנשי דורנו, גם אם לא ניתן ללמד זכות על המעשים, עלינו לבכות את התופעה ולא לגנות את הנלכדים בה, משום שברור, כי המסר היהודי, הועבר אליהם בדרך לא נכונה – ומה לנו כי נלין.

הבה נשאל מאבינו שבשמים את השאלות שלנו, ונקבל את תשובת החיים.