בעזהשי"ת ליל י"ח אדר תשע"ה
מרגיש אנכי כי לא סתם שלחת את הרהורי הלב שכתבת אודות פטירתו הטרגית של אחיך, ארגיש בגין כך צורך לדבר דיבורים שיש בהם קצת מן הניחום, הן אמת שכבר כתבתי, אבל זה היה בשעה שמתו מוטל לפניו, ולא היה לי דיבורים כל כך… מה אפשר לדבר בזמן כזה? איך אפשר לתאר צער נורא ואיום כזה… איך אפשר לנחם? איך אפשר להתנחם?
מאז שסיפרת לי, אני כל הזמן חושב ומדמיין מה עובר על ההורים שלך, איזה צער זה, שיכול בנים, אוי ואבוי, אפילו שאני רחוק, ולא קרוב משפחה, אני בוכה בלבי בלי הרף, כל שכן הורייך הצדיקים, הישרים והתמימים שיד ההשגחה העליונה פגעה בהם, אין אתנו יודע עד מה סתרי נפלאותיו יתברך, סודות הגלגול, ועוד המון נסתרות שמבראשית, הדברים כה כמוסים, כה נפלאים – שרק כאשר נפשיט את גופנו הגשמי – נשכיל קצת שהכל היה בחשבון צדק מאת הבורא יתעלה, הרחמן האמיתי יותר ממה שאנו יכולים להכיל רחמנות.
הכתיבה שלך, המדהימה והיצירתית, נגעה ללב ממש, גם ראיתי שם צידוק הדין במרומז, ההבנה שאסור להתקשות על המת יותר מדאי, למרות שהזמן של עכשיו כן מאפשר את זה, בדרך הנורמלית, מראה, שרק הקב"ה יכול לתת כוחות עצומים לדלג על החור העמוק שנפער בלב… יש רק דבר אחד ויחיד שיכול לתת מזור כלשהו, ללב השבור…
יש לי מכר, חסיד גור מבוגר, שהיה משמש אצל הרבי מגור הבית ישראל זי"ע, כאשר גוייס לצבא, היה תפקידו לבשר למשפחות הנופלים את בשורת האיוב, הוא אמר לי, שלמרות שהצער הזה שוה לכולם, כולם אוהבים את יקיריהם, ולכולם נחרב העולם כאשר הם נעדרים, אבל הוא ראה הבדל בולט בין אנשים מאמינים, דתיים… לבין אלו שבינתיים לא… האמונה בהשארת הנפש, או במידתו השלימה של בורא כל הנשמות יכולה לתת הסתכלות אחרת על כל הענין, האבלות צריכה להיות, ובמלא העוצמה שלה… אבל יש הבדל בין צער ואבל לבין עצבות וחדלון… היהדות מלמדת אותנו את זה.
אנו מאמינים באמונה שלימה, כי העולם ההוא, בו נמצאות כל הנשמות – עולם יפה הוא, לא במובן הגשמי והדמיוני, אלא זהו עולם רוחני שכולו עונג ללא סוף… המתים הכשרים לועגים על צערם של יושבי חושך וצלמות – שזה אנחנו, כולנו ממתינים ליום הזה, כולנו מתים בכל יום, ואנחנו מצטערים על אבדן החיים הגשמיים שלנו, כי זה טבע שטבע בנו הבורא, שנאהב את החיים… אבל כאשר הנשמה מתפשטת מן הגוף הגשמי, והיא מרגישה מה גודל ההבל של העולם הזה, היא מחייכת… שמחה… מאושרת… יהיה מה שיהיה.
אין לתאר את הצער שלנו על אבדן של חיים צעירים, שלא בנה בית ולא התפתח, ולא חי את החיים שיש לכל אחד, אבל אם זה רצונו של רבונו של עולם, שיודע את כל הגלגולים שהיו, ואת כל מה שהיה ומה שיהיה, הרי שזה הכי טוב לנשמתו של המת – שזה מה שהיה, במיוחד שהיה בחור חסידי, ירא שמים, כעת, כעת, כעת… הוא רואה מה היה כדאי כל ברכה שאמר, כל תפילה שהתפלל, כל שורה בתניא… כל מחשבה שחשב על האלוקות! כמה אושר בלי סוף הוא מרגיש עכשיו – זאת הסתכלות שיכולה לתת איזו שהיא רמה של רגיעה בתוך הצער הגדול הזה.
אני כותב עם עינים דומעות, אני מנסה לחזק במשהו שאני לא מבין בו, ולא התנסיתי בו, ויהי רצון שנשמע בשורות טובות תמיד, אבל חייבים להתחזק… חייבים לחשוב מחשבות נכונות וטובות, הרי כאשר אבא מת… מה אומרים? יתגדל ויתקדש שמיה רבה… לא משהו על המת, לא משהו על אבדן חיים, אלא אנו משתדלים להגדיל שמו הגדול של השי"ת, כי הנשמה כשהיא בעולם העליון, היא מבינה עד כמה החיים כאן היו שוים רק כאשר הם למטרה הזאת – להגדיל שמו הגדול הגיבור והנורא שנקרא עלינו, כאן אנו לא מבינים אל זה, אבל שם … אנו מתענגים על כל נקודה מזה… לכן אנו 'מזינים' את הנשמה באמירת קדיש…
אין הכונה להגיד לך שלא תצטערי, כעת זה הזמן להצטער, לבכות את הנשמה הקדושה שהלכה, אבל הכל במינון שלא ישבור אותך, שאז גורמים ההיפך חס ושלום, צריך לבכות את הצער הטבעי, ולא להוסיף עליו, לא לחיות ברגשי אשמה, למרות שבודאי זה בחטאינו, אבל זה לא של האחות או של המשפחה… זה יכול להיות באופן כללי… דין שמים על כלל ישראל, והמתקת הדינים, ואיננו יודעים חשבונות שמים…
באמת אם את רוצה להתחזק באיזה משהו לעילוי נשמתו, מלבד שזה משהו נפלא מאד, אם את מזכירה בפה מלא שזה לזיכוי נשמת פלוני בן פלוני אחיך… זה גם יעשה לך טוב, אבל זהירות רבה נדרשת שלא לעשות את זה מתוך עצבות ומרירות שמביאה לך דכאון ורגשות אשמה… תדעי, שכל דבר קטן, אפילו זניח מאד, בעינינו שם בעולמות העליונים הוא גדול ועצום, עד שאין לתאר ולשער כלל… אחיך הקדוש והיקר, נמצא במקום נפלא ביותר, אם חייו הצעירים הוקדשו לעבודת ה', אין טוב מזה. אדם יכול לחיות שבעים שנה, ושם, בעולם העליון, אין לו חיות בכלל, כי הוא לא הכין את עצמו, אחיך, למרות שנפטר צעיר, חייו הנצחיים הם יהיו ארוכים מאד, הם יהיו חיים טובים. בצל צחצחות של הצדיקים בגן עדן.
אבל משהו אחד אני חייב להגיד לך, תדעי, שהצער של ההורים שלך הוא צער נורא, שלא יתרפא לעולם… להם אי אפשר להגיד את הדיבורים האלה של התחזקות, ובפרט לא בעת הזאת, כשדמם שותת עדיין, אבל עיקר נחמתם תהיה, כשלא ילקו בכפלים, שתעשי כל מיני פעולות שבעולם שלא להמשך אחר הצער יותר מדאי, לא להדחיקו חס ושלום, אלא לתת לו את הבמה הראויה לו, להשתדל להקל עליהם בכל מה שאפשר, לתת להם הרגשה כלשהי, שאתך מתחיל הענין להשתפר… כמה שאת יכולה, לא מעבר לזה.
העיקר, תתחזקי, תדעי, שהשם מרחם עלייך יותר מאשר את מרחמת על עצמך… תזכירי לעצמך מה שאפשר, מחשבות טובות כאלו יטיבו עם האח שלך… וגם אתך, וגם עם ההורים שלך, וגם זהו רצונו של הקב"ה…
אני מקוה מאד שהדברים האלה אפילו בחלקם – ייטיבו עמך בשעתך הקשה…
מחר בבוקר, אני יוצא לקברי צדיקים באוקראינה, אהיה אי"ה באומן, וגם בליז'ענסק ביום ההילולא של הרה"ק הרבי ר' אלימלך, ואזכיר אותך לטובה שהשם יתברך ירחם על משפחתך, ומעתה אך טוב הנראה והנגלה, בגילוי הכי גמור…
מברך ומעתיר בלב נשבר ונדכה
משתתף בצערכם מאד
שלמה ברוך