בעזרת השם יתברך, י"ז בתמוז תש"פ.
לכבוד איריס תחי'
שלום רב!
המכתב שלך, שהוא בעצם שאלה, עונה תשובות רבות על השאלות שלך, תוך כדי… את כותבת מפורשות וברורות, שאת מבינה היטב, שאסור בתכלית האיסור, מבחינת הערכים שלך וההרגשה שלך, שהחסד שאת עושה בבית (ציינת שאת עובדת למעלה מהנדרש), יבוא על חשבון הבית. את מבטאת יפה מאד, את ההרגשות הלא נעימות מול המחמאות שניתנו בצדק, כי את לא מצליחה להחמיא לעצמך, כי לפי השקפת עולמך – ילדי הבית ובעלך זכאים ליחס ממך, בראש הרשימה, והם לא ממש נמצאים שם, כאשר את מופיעה מיום עמוס, סחוטה רגשית ונפשית.
לצד התשובה הכי בהירה, שאת רואה בזה באופן חד – משהו לא תקין, את מציינת את המצב שבעצם לוכד אותך, הרי זו הפרנסה שלכם, וגם את אוהבת את הפרנסה הזו, ויש להניח שיהיה זה עוול לעצמך, להפסיק את זה, או למעט בזה (שכבר אי אפשר, כמו שציינת), ואז את לכודה בין שני ערכים סותרים. בין הערך של להתפתח ולהגשים את היכולות, ולמלאות את השליחות השמיימית וכן המפרנסת, לבין הערך של לגייס אנרגיות חיוביות לבית גם כן, או בראש ובראשונה.
ברור, שלא אני יהיה זה שאומר לך, באופן חד וברור, אם לעזוב עבודה כזו, או למעט בה. וגם נדמה לי שלא זאת היתה בקשתך במכתב. מה שכן, זה לסדר את הראש, ולראות מה כן ניתן לעשות, בדילמה הגדולה הזאת של החיים.
אני מניח, שעצם המחשבה הזאת, היא סוג של פתרון. כי עצם ההרגשה הנפלאה שלך מול החובה להיות שם, בבית, עם הילד, בשיא העירנות – היא מודעות טובה, שיכולה להגשים אותה גם כן. מכאן והלאה את יכולה לחפש מחשבות ועצות, איך לבוא הביתה רעננה, או לנוח מעט תיכף כשבאים הביתה. ויתירה מזאת, להרעיף המון אהבה והשלמה – בזמנים בהם את לא עובדת באמת. וכנראה, יש זמנים כאלו.
הרי פשוט הדבר, שאם אכן, הקב"ה שם אותך במקום הזה, ואת עובדת שם, כולל לילה… את אמורה לרכוש גם מיומנות איך להיות רגועה גם כשאת סחוטה, איך לתת את כל כולך למי שאת אוהבת באמת, ולמי שזקוק לך באמת. לא המחמאות הן אלו שמדברות בלב שלך… והרתיעה מהן. אלא האמת הפנימית שלך, בכל פעם שאת נזכרת בזה, ואת מרגישה החמצה, אל תשאירי את זה על המחשבה הנוגה והעצובה בלבד, אלא תקומי ותעשי מעשה של קירוב, תתקשרי… תדברי… תעצמי עינים ותגייסי כוחות.
עלייך לדעת, כי לכל מה שחשוב באמת לאדם – הוא מוצא את הכוחות. את בעצמך מציינת שהעבודה היא תובענית, יחודית במה שהיא סוחטת וכו', אם כן, מאין את מגייסת כוחות להיות שם לגמרי, כל כולך? כתבת בעצמך: אני אוהבת את העבודה! לא רק המחמאות והתודות מניעות אותך, אלא רגש פנימי עמוק לעשות את הטוב הזה – מניע אותך. ככל שתייחסי חשיבות עצומה, עם מחשבות עמוקות, על הצורך הנפשי של הילד שלך, ועל הנזקקות של הבית שלך וכו', את תמצאי את הדרך איך לשלב בין השניים – בין שני ערכים, בין שני חיובי הנפש, כי שניהם יהיו חשובים מאד.
אין אני חלילה מטיל דופי במחוייבות שלך לחיים שבבית, ההפך, מהקריאה במכתבך עולה רושם שזה מאד חשוב לך. אבל טבע האדם הוא, שאיפה שהוא מצוי ברוב היום – שם עיקר כוחות נפשו. הפתרון לכך, לדעתי, שגם בשעות שלא תהיי בבית, תחשבי על הבית, פשוט תשבי ותחשבי. יש לך הפסקת תה לכמה רגעים, תגייסי את המוח שלך, אפילו בלי לעשות כלום, לחשוב… להיות שם, עם המחשבות. ואם זה יביא להרמת טלפון אוהב – זה כבר בונוס.
למה זה כל כך חשוב? כי את רוצה את הערך הזה מושלם? תהיי אתו רוב היום, רוב החיים… להבין שאת נמצאת בשליחות באמת בעבודה הזאת, ואת זמנית שם, וכל מה שאת נמצאת שם (למרות שגם זו שליחות בפני עצמה), זה בגלל הבית… להביא פרנסה, להיות אמא מוצלחת וכו'. ומהמחשבות האלו, שהן נכונות להפליא, תקבלי כח כשתגיעי הביתה. וכדאי לך, רגע אחד לפני שאת פותחת את הדלת, להתעמק במחשבה הזו, לדמיין כמה את נצרכת שם, ואת לא באה לנוח, אלא להעניק, לתת, בדיוק כמו בעבודה שלך. את המנוחה תקבלי כשתראי אותם שמחים, מחייכים, אהובים ומרוצים.
להקשיב לקול הפנימי – זו מתנה מהשמים, אין לראות את הדברים שהלב שלנו אומר, כסתם הטרדות, ולהמשיך הלאה. חייבת להיות דרך איך לגשר בין מחויבויות, והעמקת המחשבה היא אחת מן הדרכים. כשאדם יודע היטב את המשקל של מעשיו, של דיבוריו, של מצב רוחו, הוא מגייס את הכוח לעמוד בתנאים הנדרשים, הוא פחות כועס, הוא יותר קשוב וערני, כי הוא מאמין בתדר הזה שנוצר לעומתו.
המאחל לך ברכה והצלחה בכל אשר תפני
ובעיקר הצלחה ענקית לכונן את הבית השמחה והמרוצה שלך.
בכבוד רב
שלמה ברוך