ליוסף
שלום רב..
כמובן שכל סיטואציה לגופה, אך באופן כללי עלינו להבין, כי החוצפה היא גילוי של חולשה ולא של כח. המשתמש בחוצפה מוכר אשליה של כח ועוצמה, אך ההיפך הוא הנכון – המתחצף מרגיש לכוד במקום בלתי אפשרי, ולכן הוא בוחר במקום החלש של נפשו.
עצם הידיעה הזאת, אמורה להרגיע את ההורה שלא להגיב באותה מטבע לחוצפן הקטן. הנטייה 'לשבור' את חוצפתו, מפגינה אף היא חוסר בולט בחוסן ובעוצמה שלנו. האיש החזק אינו זקוק לדרמות כדי להנחיל את רצונו. הילד החצוף, אינו מתויג כאחד שכזה אלא אנו מתייגים אותו כזה. הוא ילד שהתחצף, ויחי ההבדל הגדול. ובמילים נכונות יותר – הוא ילד שסובל מחולשה בולטת, שהוא הביא אותה, ברגע זה, לידי ביטוי.
ברור שאסור לשתוק על חוצפה, ובודאי שיש להגיב, ובחדות, על חוסר הכבוד שהפגין כלפי ההורים. אין כאן קריאה לשתיקה על מחדל שכזה. עם זאת, התגובה הנכונה צריכה לבוא ממקום של כח וחוסן – זה מה שהילד צריך, וזה מה שחסר לו.
התגובות התקינות שלנו לחוצפה צריכות להיות מילים קצרות ופסקניות – אני לא מוכן לשמוע מלים כאלו… הילד המתחצף חלש מדי ברגע זה מלהקשיב להרצאות ארוכות של תוכחה. התגובה השניה שלנו צריכה להמתין לשעת רצון נעדרת כעס ואמוציות נלוות, שאז האווירה הנינוחה מאפשרת ביקורת בונה.
עצם הידיעה שהחניך, הילד, הילדה וכו' נמצאים ברגעי החוצפה במקום נמוך, מסכן ואומלל – משנה את האווירה לחלוטין. המתחצף עשוי להירתע מגורם ההפתעה, הוא מצפה לשאוב את ההורה למקום שלו, לעימות חזיתי שיקנה לו את הכח החסר הזה, לו הוא שואף כל כך… ובמקום זה הוא מקבל תגובה פסקנית מלווה בשקט נפשי, שלווה ורצינות.
כשתגיע שעת הכושר הנינוחה, אפשר לשאול את הילד ה'חצוף', למה בחרת לדבר לאבא שלך בדרך לא ראויה? שאלה פתוחה מחייבת תשובה כנה יותר שתינתן ממקום של קירבה, ואם היא נערכת כשיחה בזמן רגוע ומועיל – ייפתח לנו חלון הזדמנויות לנפשו של הילד. הרווח הגדול יהיה שם. אתם תגלו על הצאצא שלכם דברים חשובים ביותר. את הזעקה שלו, הוא משמיע באמצעות החוצפה, ואנו, דרך אורך הרוח, נקשיב לאותם קולות.
הדברים הללו אינם פשוטים בעליל. האבא או האמא, בסך הכל, גם הם בני אדם, והם נעלבים כמו כולם, וכמו נעלבים אמיתיים הם מגיבים בהתאם. או אז מתחילים משחקי כח לא מכובדים. המגמה שלנו כהורים, היא לזכור כמה שיותר, שאנו בשליחות ובתפקיד. אין לנו את הלוקסוס להיעלב ולשחק משחקי כבוד, וכל היחס הנוקשה שלנו כלפי גילויי החוצפה הוא למענם – למען המתחצפים עצמם.
ועוד משהו חשוב. פעמים רבות, הורים מגיבים בסלחנות כלפי חוצפה, רק כדי שלא לעורר פרובוקציות נוספות ולייצר "שקט תעשייתי". פעמים מתגנב אפילו חוסר ביטחון אישי בצורת התגובה הראויה שלנו לחוצפה, ואפילו מחשבה שאולי הילד צודק… גישה כזאת פוגעת בשליחות החינוכית שהוטלה עלינו, ועם הזמן נפסיד את כוחנו ועוצמתנו כהורים שהילד כל כך זקוק להם, בפרט בשעת חולשתו – חוצפתו.