בעולם התיאטרון קיים מושג ידוע – עובר במה… כאשר השחקנים מטיבים להעביר את המסר לצופים, מבלי שיתאמצו. האומנות הזאת, בנויה על הכלל, כי לא כל מה שנראה – מתקבל בעיני הנוכחים במידה שווה. הקובע הוא – המסר המועבר! אם הצלחנו לכונן תנועות חדות וממוקדות – הצופה יקלוט את הניואנס, ולא – נכשלנו.
בארמון הבית שלנו, אמנם איננו שחקנים, אך בעיניים הרכות של הצופים בנו, שהם ילדינו, אנו חייבים לעבור במה או מסך… אם חשבנו כי המעשים הטובים שלנו הם בעצם הדוגמה האישית לחינוך לטוב, אמרנו את הנכון אך לא את המדויק. יש עוד משהו שכדאי לקחת בחשבון.
ההורה הטרוד בכל יום וכל היום לשרוד את קיום החיים, ממלא את חובתו הערכית בכך שהוא משתתף בשיעור ראוי לשמו, בבית המדרש. הילדים בבית אף יודעים את זה, כי הוא מדבר על זה, מזכיר את זה. אף רעייתו מאיימת לעיתים "כשאבא יבוא מהשיעור…". אך לא תמיד דבר השיעור הנאצל הזה – עובר מסך… משום שאינה דומה ראיה לשמיעה. השיעור הוא בבית הכנסת, אבל בבית אתה נצפה אחרת, ללא השיעור וללא הדוגמה האישית.
גם אם ברור כשמש, כי חברי השיעור לא יסכימו להעביר את המיקום של הלימוד לסלון שלך, אתה יכול להעביר את הרוח של הערכיות למסדרונות הבית. אותה צהלה של האב שחוזר משיעור ופניו סמוקות, בידו כרך ה'שוטנשטיין' התורן, נקלטת היטב בלבם הרך של הצאצאים. השמחה המופגנת, הערך המופלג שאנו נעניק לפינות הרוחניות של חיינו, הם, ורק הם, יותר מהלימוד עצמו, עוברות את בימת הזירה האישית שלי – היישר למרחב רגשותיהם היהודיים.
עלינו לדעת ולזכור, כי שום דבר שבעולם אינו מובן מאליו. הדגש שאנו ניתן על הדברים שחשובים לנו, יגרום שהם יקלטו כחשובים. בדוגמה של שיעור בבית הכנסת, כדאי פשוט לערוך שיח בוגר עם הילדים שבבית, לדבר על החשיבות שאבא מעניק לשיעור הזה, לצטט מילה טובה שנאמרה שם, להביע את הגעגוע לעוד שעות שכאלו – אלו הן הירושות הרוחניות שלא תסולאנה בפז.
יודעי דבר יודעים להצביע על חינוך יהודי משובח שהוענק דווקא בין קירות בית שכזה, לעומת בתים אחרים, שאמנם עמל התורה היה נוכח גם שם, אך הערכיות שנלווית לדברים הללו – לא עברה את המסך של החיים. הילדים לא מסתכלים רק על מעשים, הם חסידים גדולים של אסוציאציות, של רגשות נלווים, של פרצוף חמוץ לעומת תווי פנים מאירות. אלו הם המכחולים שיצבעו את צבע חייהם העתידי.
אבא שרוצה שבנו יהיה יהודי עם ערכים, לא צריך ממש לקחת אותו לשיעור בגמרא המתקיים בשכונה. הוא פשוט צריך לספר לו על זה, להרחיב את הדיבור, לתאר את הרגשות, למתוח קו על נחיצות השעה הזאת בחיי האבא. במקום להורות לו ללמוד ולהיות ילד טוב, לספר עליו, על האבא, שרוצה ומוכן להיות יהודי יקר בעל ערכים אציליים.