הרשה לי, מענדי, להסיט את תשומת ליבך דווקא לזווית אחרת. זאת לא שאלתו, אך היא זו הניבטת מאחוריה. האם הילד שלם עם השתייכותו האישית לציבור המאמינים? האם הילד מקבל את העניינים העקרוניים באמת בכל ליבו? אם התשובה חיובית, השאלה שלו, גם אם היא ברמה של התנגדות, לא מדאיגה כל כך ובהסבר מספק היא תיפטר. אם התשובה שלילית – ההיתפסות שלו לאופי הביגוד נובעת מתחושת חוסר השתייכות כללית ועמוקה יותר ובמקרה כזה, כמובן, עזוב את הבגדים והתעסק בעיקר.
הקדמה נוספת לתשובה, היא הדרך בה עלינו להעביר את ההסבר. וכאן אנו מגיעים ליסוד מאוד חשוב מיסודות החינוך. כדי להעביר את המסר הנכון ולפעול את הפעולה הרצויה בעיניך אתה נדרש לשני תנאים מוקדמים. האחד, עליך להיות באמת בטוח בצדקת המסר. השני, העבר את המסר בנחת ובשלוה, נטול אמוציות מיותרות, ללא רגשות וחרדות העלולות להחליש את יכולותיך. כך, תוכל להעביר מסר בריא.
כעת, כמה מילים על גוף השאלה – הביגוד. העובדה שקהילת עובדי השם נבדלים משאר העולם המערבי גם בבגדיהם, אינה המצאה חדשה, והאמת? היא גם לא משהו 'חרדי' דווקא. כבר בגמרא אנו יכולים לקרוא על מאבק דמים על "ערקתא דמסאנא" – שרוך אדום של נעל, ביחס לשעת השמד. גם אם ברמה ההלכתית איננו נכללים בהלכה הזו, אבל את המנהג הכללי אנו בהחלט יכולים ללמוד.
אך בואו נהיה חכמים: הלבוש הוא ביטוי לזהות, הוא בשום אופן לא בא במקומה! גם אם הילד שלך מתחבר לסגנון ביגוד אחר, הוא לא בהכרח פוזל, ועדיין לא חייבים לתייג אותו כפורק עול מלכות שמים… לכן, בואו נמיר את הדו שיח עם הילד משיחה על בגדים לשיחה על מהות. במקום להתחיל לדבר בפאתוס על הסודות הגבוהים הנפלאים הקיימים בכל פריט לבוש יהודי, נתווה את קווי המתאר של גאוות היחידה. אמור לילד: במקום לחפש אחר האחראי לאופנה ה'לא מוצלחת', בוא נראה מה תכל'ס אנו מרוויחים מסוג הלבוש שלנו, המעיד עלינו כי אנו מאמינים במי שאמר והיה העולם ובתורתו.
כאשר מכנסיים שחורים וחולצה לבנה הופכים מריצוי ההורים למדים של חיילים – זה מתחיל להיות אהוב. אם מצליחים להחדיר לילד את התובנה הפנימית הזו, כי אנו אנשי קודש ואין זה משנה אם הלבוש הינו ליטאי או חסידי או אחר – העיקר, שאנו מתוייגים כשומרי דת משה וישראל, הרי שהרווחנו. לא הרווחנו רק את השתייכות לעדת המאמינים, אלא הרווחנו מדליה יוקרתית שתעיד בפני כל הרואה אותה – זה איש דתי, זה ירא את אלוקיו.
התהליך הזה, צריך להתבצע בזהירות מופלגת, כי לעיתים העיסוק בבגדים הוא כה עיקרי, עד שמעבירים מסר שונה, צורם, אשר גורם לילדך לזקוף גבה ולתהות על הנכונות של המסר שלך. הנכון הוא, להעביר את המסר האחר – אנו מעוניינים ורוצים להעיד על עצמנו כנושאי דגל התורה והיהדות. לזה כל נער ונערה יהיו מוכנים.
גדולים יהיו ההורים, אם יזכו להחדיר בילדם, כי לא אכפת להם משינוי שיבליט אי השתייכות לחצר או לקהילה מסויימת, ומבחינתם כל עוד הבגדים עומדים בסטנדרט של בני תורה אציליים, כל ויתור בא בחשבון, מלבד הויתור על מהות הקשר שלנו עם המאמינים בתורת אמת.