ערב סוכות תשפ"ד.
לכבוד אהרן שיחי'.
על פי הלכה, כידוע גם לך, שאין בזה בעיה, ומי שנמצא במקום ללא סוכה, הרי שמותר לו להתענג ולשתות כדרכו, וחי בהם כתיב. אבל כל זה מדובר, כשהמניעה היא עינוי בשבילו, והלוא אם יהנה מזה, מעצם הקפדתו במנהג ותיקין, האם גם בזה שייך צער? והלוא שמחה היא לו!
האמת שהכל תלוי בהרגש של הנמנע משתיה, כמו שאין שותים לפני התקיעות ולא חיישינן לצער יום טוב, כי הנפש מחיה את עצמה, וזה חלק משמחת יום טוב.
החסידים הקפידו על זה מאד, למרות שגם הם ידעו כי אוכלים ושותים ארעי חוץ לסוכה, אלא שענינם של החסידים היה לגור ליד הסוכה במשך כל הימים ולא לעסוק בטיולים וכו', כדגרסינן משבח אני את העצלנים ברגל, כיום, כשהסוכה נגישה – מנהג יפה הוא להקפיד לשתות בסוכה דייקא.
ושמעתי סיפור נורא, שבימי האימים של הקומוניסטים, היה איזה חסיד חב"ד עובד ה', שלא שתה מחוץ לסוכה כלל, אלא שסוכותו היתה בסוף חצרו, ועשה לה מראה של מחסן נטוש עם מנעול כבד חלודה, שלא יחשדו שיש כאן סוכה, ויפרעו ממנו פריעת שמד, והוא נעשה צמא, ובחוץ שלג וכפור ואימי המציק, אמרה לו אשתו: מה לך לטרוח כל כך בזמן סוער ועידן עקתא של סכנה, והלוא אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה… והוא באחת לא שבק חסידותיה, ובדיוק אז כשהיה בסוכה והרווה צמאו, באו שליחי השטן לבקשו, וכשעלה במדרגות נתקל בהם כשאשתו משיבה, שהלך האיש מביתו הלך בדרך למרחוק… והוא עשה את עצמו כאורח נווד, וביקש צדקה, והם סילקוהו – כי הלוא אסור לבקש צדקות… ונסתלק לו והיתה לו נפשו לשלל, בזכות הקפדתו זו.