שאלה גדולה שאלת, ובה כמה עיקרי יהדות חשובים מאד. לפני שאערוך את תשובתי, אעתיק לך דברים ברורים מדברי רבנו ז"ל, שמזה תביני עד כמה אסור להתפלל בדרך של: "עשיתי, התפללתי, והקב"ה חייב לי", כי גם אם אדם התפלל, וגם אם עשה את כל הסגולות שבעולם, הישועה תלויה ברצונו של הקב"ה בלבד, והוא יודע מה טוב לאדם, ומה שלא טוב – אינו עושה, ולכן יש פעמים שהישועה מתמהמהת והיא לטובתו של האדם.
וְזוֹ לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן קצו): וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשֶֹה תְּפִלָּתְךָ קֶבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים וְכוּ' (אָבוֹת פֶּרֶק ב'). כִּי אָסוּר לָאָדָם לַעֲמֹד עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, הַיְנוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יַעֲשֶֹה לוֹ דַּוְקָא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ, כִּי זֶה הוּא כְּמוֹ לוֹקֵחַ דָּבָר בְּחָזְקָה, בִּגְזֵלָה. רַק צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, אִם יִתֵּן הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ – יִתֵּן, וְאִם לָאו – לָאו… וְזֶה: 'אַל תַּעַשֶֹה תְּפִלָּתְךָ קֶבַע', מִלְּשׁוֹן גְּזֵלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כב, כג): "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ". הַיְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ שְׁאָר צְרָכִים, אָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ וְלַעֲמֹד עַצְמוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁדַּוְקָא יַעֲשֶֹה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת תְּפִלָּתוֹ, כִּי זֶה הוּא תְּפִלַּת קֶבַע שֶׁלּוֹקֵחַ הַדָּבָר בְּחָזְקָה בִּגְזֵלָה, רַק יִתְפַּלֵּל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, כַּנַּ"ל.
עכשיו צריך לזכור, שאין חסרון אמיתי, במה שאדם מקבל על עצמו כדי שבזכות המעשים הטובים, יהיו לו זכויות וימצא חן בעיני ה', אבל אסור לו שזה יהיה בדרך של משא ומתן עם הקב"ה, כלומר, כיון שאני עשיתי כך – הרי שהקב"ה 'חייב' לי, זה לא טוב ולא תקין, ורחמנא ליצלן, גם לא מראה הכנעה מהשם יתברך, אלא משא ומתן רווחי, ואין ראוי להתנהג כך מול הבורא יתברך שמו.
המעשים הטובים שאנו מקבלים על עצמנו, חייבים לבוא ממקום של חשבון הנפש, כיון שעובר עלינו איזה ענין, אנו מפשפשים במעשינו, ועושים מעשים טובים כדי להתקרב אליו יתברך, ובכך אנו מעידים שאנו מבינים את הרמזים שהשם יתברך שולח לנו בדמות המאורעות שפוקדים אותנו, לכן מקבלים על עצמנו דברים שאנו צריכים להתחזק בהם.
בענין הסגולות של המצוות, עלינו להזהר, איננו מקיימים מצוות בגלל סגולות, אנו מקיימים את המצוות כי אנו רוצים לעשות את רצון השם יתברך בשלימות, עם זאת, יש מצוות שבעת הקיום שלהן יש עת רצון גדול בשמים, כגון אשה בהפרשת חלה, אזי היא מנצלת את הזמן הקדוש הזה להעתיר ולשפוך שיח לפני השם יתברך, וצריך להסתכל על זה כמו שמסתכלים על תפלה, אם יתן ה' – יתן, ואם לאו – לאו, ולהזהר מעיון תפלה, שהזהירו על זה חכמינו הקדושים, מתוך ידיעה שהישועה תלויה בידו יתברך ולא בידי, גם אם קיימתי את המצוה או התפללתי את התפלה.
אף אחד לא יכול לעשות חשבונות שמים, ואסור להתיימר לעשות זאת, אם כי, מותר לקבל על עצמו דברים טובים מתוך חשבון הנפש ופשפוש המעשים, ולא כביטוח מול גזירות שמים אלא בהכנעה גמורה מלפני בורא עולם.
לעומת זאת, צריך לדעת, כי יש כן ענין של תפלה במשך ארבעים ימים רצופים, אם התפלה היא נכונה, מתוך ידיעה שאין בנו מעשים והכל בחסדו יתברך ברחמים ובתחנונים, שהרי מצינו שמשה רבינו התפלל ארבעים יום וארבעים לילה בשמים וכו', וזה מקובל, שהתפלה הזו עוזרת ומועילה ביותר, וריבוי התפלה מועיל ביותר לישועות, כמו שאמרו חכמינו הקדושים על הפסוק: והיה כי הרבתה להתפלל – מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. ושוב, אני חוזר ואומר, שאם התפלה היא טובה, כמו שלימדו אותנו חכמינו, תפלה בכונה מתוך הכנעה אמיתית – הרי שיש מקור טוב לארבעים יום, ועוד יותר מזה, כדי שהתפלה תתקבל בשמים ותהיה הישועה.
אין ספק, שאפילו תפלה אחת, בודדה, קטנה, של רגע אחד, נשמעת ומתקבלת, אבל לפעמים יש קטרוגים גדולים, ומניעות שהתפלה מתעכבת, וכשאדם בא אל השם יתברך, פעם אחר פעם, בתמימות ובפשיטות, מתוך הכנעה וענוה, הוא מעורר רחמי שמים, וזוכה להמתקת הדינים, וזו הסיבה, שלפעמים רואים, שברבות ימי התפלה, טרם יקראו ואני אשמע, ויש את הישועה במהירות.
אלו שיודעים לומר, שבזכות מעשיהם, או תפלתם – באה הישועה, שוגים שגיאה חמורה, זו גבהות וגסות מול המקום ברוך הוא, כאילו כוחי ועוצם ידי, גם אם זה בתפלה – עשה לי את החיל, הישועה באה ברוב רחמי השם וחסדיו הגדולים, התפלה היא מה שהקב"ה מבקש מאתנו בעת צרה וצוקה, וסגולתה גדולה לפזר ענני הצרות ולבטל הקטרוגים, אבל אינה הסיבה לישועה, אלא הסיבה היא רק הקב"ה.
לכן התשובה הבהירה בקצרה היא – יש מקום לכל הארבעים הימים שעושים בני אדם, אך אין מקום לדבר על זה כעל משהו כמו נשק בטוח מול הקטרוג, אין לחשוב בגסות, שיש לנו כח לפעול, לולא רחמי ה' הגדולים, והתפלה צריכה להיות בענוה ובשפלות מתוך ידיעה שלא מגיע לי כלום. ורבנו ז"ל אומר בספר המדות (אות תפלה, סימן טו): "אל יבקש אדם על שום דבר יותר מדאי", וצריך להבין מה הכונה, וכי איך נדע מהו "יותר מדאי", והתשובה היא פשוטה – אסור להתעצם ולהתווכח עם הקב"ה, שהוא מוכרח לעשות את בקשתנו, כי הוא לא מוכרח כלל, ואדרבה, הוא יודע מה טוב לנו.
רשות נתנה לנו, רשות מופלאה, שיהיה לנו את הזכות לבוא בכל פעם אל הקב"ה ולהתפלל בעד כל מה שעובר עלינו, ותפלות כאלו, מתוך מקום מקבל ומסכים, מתוך ענוה והכנעה – אכן מתקבלות בשמים.