ברור, שכל אדם יש לו טבע אחר, ואין זה אומר כלום על מדת יראת השמים שלו, אדם שבוכה, הוא לא יותר רגשי מאדם שלא בוכה, אלא שהוא מביא לידי ביטוי את הרגשות שלו בדמעות ובבכי, ואחרים יותר מאופקים. אבל לכולם יש רגשות. ואם אדם הוא ירא שמים, אז בעל הבכי מבטא את יראתו בבכיה, ומי שאינו כזה, מבטא באמצעות דברים אחרים.
צריך לדעת, שיש לכל אדם מוחין דקטנות לפעמים, שנסתם לו הלב, ואינו יכול לבכות ולהתרגש, ואין לזה שום קשר למהות שלו, או לדרגה שלו, אלא כעת זה זמן שלא זוכה להתעורר לבכיה אל השם יתברך, אבל אסור להסתכל על זה, אלא להתפלל גם אם אין התרגשות וגם אם אין התעוררות אמיתית.
וממש תשובה בשבילך יש בדברי רבנו ז"ל אומר (לקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן צה): לְעִנְיַן הִתְבּוֹדְדוּת וְשִֹיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וַאֲמִירַת תְּהִלִּים וּתְחִינוֹת וּבַקָּשׁוֹת, טוֹב מְאֹד כְּשֶׁזּוֹכִין לְאָמְרָם בְּלֵב שָׁלֵם בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְכּוֹת לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּבֵן הַבּוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו. אֲבָל אָמַר, שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם אוֹמֵר תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ וּמְצַפֶּה שֶׁיִּבְכֶּה, זֹאת הַמַּחֲשָׁבָה אֵינָהּ טוֹבָה, וְהִיא מְבַלְבֶּלֶת גַּם כֵּן אֶת דַּעְתּוֹ, כִּי מֵחֲמַת זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר הַבַּקָּשׁוֹת בְּלֵב שָׁלֵם בִּשְׁלֵמוּת. כִּי צְרִיכִין בִּשְׁעַת אֲמִירַת תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת לְהַרְחִיק מֵעַצְמוֹ כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת חוּץ שֶׁבָּעוֹלָם, רַק לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ אֶל הַדִּבּוּרִים, שֶׁהוּא מְדַבֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְאָז מִמֵּילָא בְּקַל יִתְעוֹרֵר לִבּוֹ, עַד שֶׁיָּבוֹא לִבְכִיָּה גְּדוֹלָה בֶּאֱמֶת. אֲבָל כְּשֶׁחוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה עַל זֶה שֶׁיִּבְכֶּה, אֲזַי זֶה וָזֶה אֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ, כִּי הָאֲמִירָה בְּעַצְמָהּ נִתְבַּלְבְּלָה עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל. כִּי זֶה שֶׁחוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה שֶׁיִּבְכֶּה, הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת מַחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁמְּבַלְבֶּלֶת, הַכַּוָּנָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹעַ הֵיטֵב מַה שֶּׁהוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי זֶה, כִּי הָעִקָּר לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִי שׁוּם מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת כְּלָל כַּנַּ"ל. וְאִם יִזְכֶּה לִבְכִיָּה בֶּאֱמֶת מַה טּוֹב, וְאִם לָאו לָאו, וְלֹא יְבַלְבֵּל אֲמִירָתוֹ בִּשְׁבִיל זֶה כַּנַּ"ל.
ובודאי עצם הבכיה לפני השם יתברך היא מעלה גדולה מאד, וכתוב בזוהר, שאם אדם מתפלל, ובתוך בקשתו ותפלתו בא לידי בכיה, עד שאינו יכול לדבר בגלל הבכיה שלו, התפילה הזו מתקבלת בשמים.
ועם זאת, צריך להזהר מאד מאד, שלא תהיה זו בכיה של עצבות, חס ושלום, כי אז התפלה מזיקה לאדם, חלילה. רק בלב נשבר ושמחה של תקוה בתוכה, ורבנו ז"ל אמר, שהבכיה צריכה להיות מתוך שמחה… שמחמת געגועי נפש להשם יתברך, הוא בוכה מאהבה ומשמחה.
מי שמרגיל את עצמו להתפלל תמיד, ובכל יום הוא מתמיד בתפלות, הוא יזכה ביום מן הימים לתפלה גם בבכיה, אבל כאמור, אין להסתכל על זה, זה לא צריך להיות שיקול, וזה ממש לא אומר שום דבר על האדם.
ראיה לדברים, כתוב בפוסקים, שמי שאינו בוכה בימים הנוראים, זהו סימן שנפשו אינה שלימה, וכתוב שם, מה יעשה אדם שאינו יכול לבכות? שיעשה קול כמו שהוא בוכה, ולכן כתוב "שומע קול בכיות", היינו שאין צריך לבכות ממש, אלא לבוא בהכנעה להשם יתברך, ולבטא לפי תכונות הנפש המיוחדות את היכולת שלנו לפני השם יתברך.